בית חב"ד הולילנד

מיכאל אבי יונה 2/4

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

נס במחנה

לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת. נאלצנו מיד לפותחה. זה היה הוא. הרוצח צמא-הדם, גבוה, לבוש מדים נוצצים

 שאלה בפורום: לא מעוניין לעשות שיעורי בית

את סודו נשא ר' דוב ז'ילונקה עמו. מעולם לא דיבר על העבר, על משפחתו שנכחדה כולה בשואה ועל הימים שעשה במחנות-העבודה הנוראים. נראה כי גזר על עצמו שתיקה בעניינים האלה.

מה שהיה ידוע עליו הוא, כי נולד בעיר קאליש בפולין, למשפחה מחסידי גור. בימי השואה גורשה משפחתו לגטו לודז', הועברה אחר-כך למחנה ההשמדה בירקנאו, ואותו שלחו לעבודה במחנה-כפייה בגרמניה. ממשפחתו נותר יחיד, לאחר שאביו ואימו, אחיו ואחיותיו, שבעה במספר, נספו כולם, הי"ד.

יום אחד, בחג-הסוכות, פתח ר' דוב את פיו. זה היה בשעה שישבו הוא ומשפחתו בחברת עוד שלוש ממשפחות שכניו לסעודה בסוכה המשותפת. בתוך הסעודה החל אחד מצעירי השכנים לפזם ניגון ידוע בין חסידי גור. ר' דוב שקע בהרהורים ופתאום החל להאדים ולהחוויר חליפות. לפתע ביקש לספר סיפור:

"בקבוצה שבה עבדתי, במחנה-הכפייה בגרמניה, היו עוד כמה בחורים חסידי גור. לא הייתה בידנו כל אפשרות לבטא את ייחודנו, כחסידי גור, בשעה שמאבק ההישרדות והקיום הפיזי היו קשים מנשוא.

זה היה בשבת-קודש ד' בשבט תש"ד. בעת העבודה במחנה ניגש אליי אחד הבחורים, חסיד גור, ובשקט לחש על אוזני: "הלילה, במוצאי שבת ה' בשבט, נקיים מלווה-מלכה לרגל ה'יארצייט' של רבנו, האדמו"ר מגור, בעל ה'שפת אמת'. שמור מעט ממנת הלחם היומית בעבור הסעודה".

הבטתי בו בתימהון מוחלט. האם הוא מתלוצץ או משהו קרה לו?! הלוא אנחנו חיים בצל פחד קיומי, תוך איום של חיילי האס-אס בכל שעה ובכל רגע. כיצד עלה על דעתו דבר כזה? אך הוא בשלו, ואני מצדי הבטחתיו לעשות כן.

בלילה, כאשר כל הקבוצה כבר נמה את שנתה, לאחר יום עבודה מפרך ומתיש, שקעתי אף אני בשינה. לפתע העיר אותי הבחור בטלטלה. "נו, למלווה-מלכה לכבוד הרבי"… לחש. אודה, בתחילה התקשיתי לקום, אך הוא הפציר בי עד שקמתי.

עם בחורים נוספים יצאנו מצריף השינה והתגנבנו לצריף ששימש מחסן ועמד סמוך לצריפנו. סגרנו אחרינו את הדלת, הדלקנו את האור וישבנו ל'סעודה' של מלווה-מלכה, עם שאריות הלחם שכל אחד ואחד הביא עמו.

האווירה התחממה. הייתה לנו מעין הרגשה של ניצחון הרוח על החומר, כאשר במקום איום כזה נשארנו דבקים בגאון בחסידות ובאדמו"ריה. אחד החל לשיר בקול חרישי ואליו הצטרפו הכול, שרים בשקט, לבל נתגלה. אך ההתלהבות גברה ועמה גם הקולות והתרוממות-הרוח. הניגון החרישי נהפך לשירה רמה, ולרגע נראה היה כאילו שכחנו את מקום הימצאנו.

לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת. נאלצנו מיד לפותחה. בפתח עמד ה"אוברשפירהרר" – מפקד המחנה בכבודו ובעצמו… הוא היה רוצח צמא-דם, גבוה, לבוש מדים נוצצים, שרודנותו לא ידעה גבולות. מסוגל היה לירות במי שנקרא לדרכו אף ללא סיבה.

קפואים עמדנו על מקומנו. איש לא העז לפצות פה. "מה אתם עושים פה?!", צרח והמתין לתשובה. איש לא העז לענות לו. כיצד יבין מוח לא-אנושי זה מהו ה' בשבט, מיהו ה'שפת אמת', ומהי מלווה-מלכה. אך הוא צרח שוב – "מה אתם עושים פה?!".

אחד הבחורים היה בחור צנום ונמוך-קומה, שלא ידע גרמנית כלל, ואף ביידיש לא היה מבטא את המילים ברור. הוא האחרון שנראה מתאים להשיב על דברי הקצין, אך לפתע זז ממקומו והחל להתקרב לעבר הקצין…

חוק היה במחנה, שאסור לאסירים להתקרב יותר מדיי לחיילים, ודאי שלא למפקד המחנה. והנה הבחור הזה מתקרב אל המפקד בהליכה משונה: הולך על צידו, צידו הימני נוטה קדימה לעבר הקצין, אך ראשו נוטה לכתפו השמאלית, ומיישיר מבטו לעיני הקצין. הוא עמד צמוד וקרוב לקצין, וכשהוא מתנוענע, כבתפילה, החל לומר ביידיש: "אנו מתפללים לשלומך, הקצין, לשלום אשתך ולשלום בניך"…

בטוחים היינו שברגע זה המפקד שולף את אקדחו ויורה בו. אך לא. המפקד המופתע, שלא הבין מילה מדברי הבחור, צעק בקול ניחר: "מה אתה אומר?!". הבחור הוסיף להתנועע, לגלגל עיניו לשמים, וחזר על דבריו.

המפקד, שסבלנותו כמעט פקעה, פנה אלינו ושאל: "מה הוא אומר?". אחד הבחורים אזר עוז ותרגם לו את המילים לגרמנית רהוטה.

ברגע זה, בדרך בלתי-מובנת לחלוטין, הפטיר לעברנו הקצין: "המשיכו!", יצא וסגר את הדלת אחריו.

נותרנו המומים ופעורי-פה. קשה היה לעכל את גודל הנס, אך מיד פתחנו שוב בשירה חסידית, והפעם בקול רם, תוך ריקוד ללא חשש – באישורו של מפקד המחנה!… מלווה-מלכה מיוחד זה נמשך עד אור הבוקר, ונשאר חקוק על לוח ליבנו עד היום.

המשך הסיפור פלאי אף הוא. למחרת בבוקר קרא המפקד לממונה על מנת הלחם, וציווה עליו לתת לבחור הצנום מנה כפולה. עד היום האחרון לעבודה במחנה הוסיף הבחור לקבל עוד מנה, אותה חלק עם חבריו.

דבר אחד היה ברור לנו לאחר הנס של אותו לילה: זכותו של ה'שפת אמת' והמלווה-מלכה שקיימנו לרגל יום-השנה שלו, היא שעמדה לנו.

(מתוך ספרו של ר' שלמה-אליקים הולצמן, 'לא נשוב לפולין')

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

מערכת האתר

השאירו תגובה