חגי תשרי

בירכנו 'לישב בסוכה' ואכלנו מנות-קרב מחוממות. השירה החלה מיד וסחפה את כל החיילים, שישבו מקופלים על הרצפה

הצטרפו האחים וראו, הפלא ופלא! הם קראו.הנה ארמון המלך! אך מה זה? בכי ומספד? מה קורה? הם המשיכו וראו כי בת המלך חולה מאוד ואין לה מרפא. והמלך מכריז: האיש אשר יביא מזור לביתי לו אתננה לאשה!

פניהם כבר היו שטופות זיעה מהריקוד הנמרץ, כשחשו לפתע רטיבות אחרת שניגרת על פניהם…

עדיין מהדהדים באוזניי קולות הבכי של כל הניצבים שם, בזמן התקיעות. באותה שעה לא היה לי ספק כי קולות התקיעה והיבבה הגיעו עד כיסא-הכבוד

אב בית הדין התבקש לזַמן את הקב"ה לדין-התורה המתקיים כאן עם התובע רבי אריה-לייב בן שרה. אחר-כך פנה אל התובע בבקשה להשמיע את טענותיו…

ויהי היום והפונדקאי חוזר מבית המדרש מקום שאמר את ה"סליחות" והתפלל לאטו. והנה – אבוי! – מה חוזות עיניו?

לא עובר זמן רב, עד שהאתרוג ה"קולקיבי" מאבד את צבעו המקורי וממש קשה להכירו מרוב הידים שטיפלו בו והנשיקות שלהן זכה…"

ישבתי על הכורסא בסלון הבית, ובמקום להרבות במלל, פיזמתי לעצמי באופן שגם הסובב ישמע, את אחד מניגוניו הידועים של רבנו הזקן בעל התניא – על המילים "אלי אתה ואודך". תוך כדי ’אמירת’ הניגון התרגשתי וזלגו עיניי דמעות. כשהרמתי את עפעפיי, הופתעתי לראות את אותו אדם כשהוא יושב מולי, וגם – בוכה…