בפרשת השבוע מופיע הציווי: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". המדרש מספר שכאשר שמעו בני ישראל את הציווי הזה התפלאו פליאה גדולה: "משה רבנו! כתוב אחד אומר 'זכור את אשר עשה לך עמלק', וכתוב אחד אומר 'זכור את יום השבת לקדשו'. האיך יתקיימו שניהם, זה זכור וזה זכור?!". השיב להם משה: "לא דומה כוס של קונדיטון (יין משובח) לכוס של חומץ. זה כוס וזה כוס. 'זכור' – לשמור ולקדש את יום השבת, וזה 'זכור' – לעונש".
שאלתם של בני ישראל ותשובת משה דורשות הסבר. על מה הייתה פליאתם, וכי אי-אפשר לזכור שני דברים בעת ובעונה אחת? הלוא אנו מצוּוים גם על זיכרון יציאת מצרים, ויש מצוות שקיומן תמידי וצריך לזכור אותן בכל עת. ומה פשר ההשוואה, בתשובתו של משה, לכוסות של חומץ ויין ואיך המשל הזה משיב על השאלה?
אלא שכאשר התורה מצווה לזכור אין הכוונה לתזכורת רגעית בלבד. לזכור משמעו לחוות את הדבר ולחיות אותו, וכדברי הרמב"ם על זיכרון עמלק: "נעורר הנפשות במאמרים להילחם בו". כלומר, הזיכרון צריך להיות חזק ומשמעותי כל-כך, עד שיניע את האדם להילחם בעמלק.
על כך התעוררה תמיהתם של בני ישראל: איך אפשר לחיות בעת ובעונה אחת עם שתי תנועות-נפש סותרות?! התמיהה לא הייתה על עצם הדרישה לזכור בו בזמן כמה דברים, כגון זיכרון יציאת מצרים והמצוות שקיומן תמידי, כי אלה דברים שיכולים להשתלב אלה עם אלה. אבל זכירת השבת וזכירת עמלק הן שני דברים סותרים בעצם מהותם. זיכרון השבת משמעותו שיש מי שברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, והוא שולט בבריאה שליטה מוחלטת. לעומת זה, זיכרון עמלק משמעותו שיכול מישהו להתייצב נגד ה' בצורה הקיצונית ביותר, עד למצב של "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו". הוא יודע על הקב"ה, מכיר בהיותו ריבונו, ובכל-זאת מתכוון למרוד בו. איך שני עניינים מנוגדים כל-כך יכולים להתקיים בנפש האדם בעת ובעונה אחת?!
על כך השיב משה רבנו במשל משתי הכוסות. במבט ראשון הן נראות מנוגדות לחלוטין – זו כוס יין משובח וזו כוס חומץ שאינה ראויה לשתייה. אבל האמת היא שגם לחומץ נועד תפקיד חשוב – באמצעותו מכינים מעדנים טובים ביותר, המשיבים את הנפש. בראייה כזאת אין כאן שני דברים סותרים, אלא שניהם משרתים אותה מטרה. עמלק נמשל לחומץ. אף הוא נברא בידי הקב"ה, ותכלית קיומו לגלות את כוחו האין-סופי של הקב"ה. אלא שהדרך לגלות זאת היא על-ידי זכירת עמלק ומחייתו. כשיהודי מוחה לחלוטין את המרידה בקב"ה, מתגלה מלכותו של הקב"ה ביתר שאת, והכול רואים שסופן של המרידה בקב"ה והכפירה בו להימחות מן העולם, ומלכות ה' היא השליטה היחידה במציאות כולה
