הרבה אנחנו מדברים ועוסקים בנושא של ביקורת. אך לרוב, מהצד של המבקר. הפעם, חשבתי כי חשוב להדגיש ולהרחיב גם על המקום שבו נמצא מקבל הביקורת.
ראשית, כולנו מסכימים, כי לא נעים ובטח לא כיף לקבל ביקורת. אך מעבר לכך, אנו גם יודעים, שאין לנו שליטה על מה שיאמרו לנו, מי שיאמר, איך ומתי. השליטה היחידה שלנו הינה על התגובה שלנו.
פעמים רבות אני שומעת אנשים שאומרים: "אני לא מסוגל לשמוע ביקורת, זה מאוד פוגע בי". אני זוכרת גם את עצמי, בתקופות בהן כל אמירה ביקורתיות שהייתה מופנית כלפי, היתה מיד זוכה להתנגדות מצידי. היה לי מאוד קשה להכיל ולשמוע ביקורת.
ולפני שנברר איך בכל זאת נכון וכדאי להתנהל אל מול ביקורת, חשוב שנדע להבחין בעצמנו, מתי מדובר על ביקורת עניינית ומתי הביקורת לא רלוונטית ולא כנה. אל מול ביקורת שאינה רלוונטית, שאיננו מסכימים איתה, הדרך המרכזית להתמודד, היא פשוט לחזק את עצמנו מבפנים, ולזכור שלא כל מה שמישהו אומר, זה נכון. ויותר מכך, הערך העצמי שלנו, לא נמצא בידיים של האחר, הערך שלנו אינו תלוי "במה יגידו", הערך שלנו תלוי בנו.
אך מה עושים אל מול ביקורת אמתית? מול אמירות שבאמת ניתן להשתפר וללמוד מהם? איך נגיב נכון אל מול מצב שבו הביקורת נכונה ובמקום?
נתנהג כבני מלכים.
מלך אמתי יודע לקבל ביקורת. יודע להגיד "טעיתי". זאת למדנו- מיהודה, אשר ממנו החלה מלכות דוד. כאשר תמר שלחה אל יהודה את "הסימנים" שיזהה את החפצים שלו, יהודה יכול היה להכחיש ולומר שאלו אינם שלו, אך הוא לא הכחיש. וגם לא כעס. לא התנגד, וגם לא נפגע. הוא פשוט אמר: "צדקה ממני". תמר צדקה, אני טעיתי.
וכמו יהודה, כך גם דוד המלך. כשהוכיח אותו נתן הנביא על מעשהו עם בת שבע, אמר דוד באופן ברור: "חטאתי לה' ". הוא לא הצטדק. לא טען נגד. לא התבצר בעמדתו, אלא בפשטות אמר: "טעיתי. חטאתי".
וזו גדולה של מלך. לזכור שאתה בשר ודם.
אבל למה זה לא פשוט? מדוע אנשים רבים מתקשים לקבל ביקורת בענווה שכזו?
מכיוון שהודאה בביקורת כנכונה, נחוות אצלנו כמקום של חולשה. משפטים נפוצים שאני שומעת בהקשר זה: "אם אני יאמר שטעיתי, זה אומר שהיא החכמה ואני הטיפש". או "אם אני אגיד לו עכשיו שהוא צדק, והטעות אצלי, הוא יתלהב עוד יותר, וירגיש עליונות עלי".
אבל האמת היא לגמרי אחרת.
פגשתם פעם אדם שאמר לכם: "חשבתי על זה, אני מתנצל, טעיתי", ובעקבות כך הוא זלזלתם בו יותר? שמעתם פעם אדם שניגש בכנות, התנצל ואמר: "טעיתי", ועקב כך הרגשתם שהוא חלש יותר? הודאה בטעות נחוות אצלנו בדיוק להפך.
כעוצמה. כמקור להערכה.
בקבוצת נשים שאני מלמדת שאלתי בדיוק את השאלה הזו, ופה אחד הן ענו לי: "כשבעלי מסוגל לקבל ביקורת ולהתנצל, זה רק גורם לי להעריך אותו יותר. הוא נחווה בעיני כאדם גדול עוד יותר".
חולשה מתבטאת דווקא במקום שקשה לנו לקבל ולהודות. אדם חלש הוא דווקא זה שמתנגד, שכועס, ומתווכח, גם במקומות בהם הוא יודע בתוכו, שהוא טועה… ואילו קבלת ביקורת בענווה ובמילים פשוטות של: 'צודק. טעיתי'. מעידה על גדולה. על ענווה ועל כוח של מלך.
אז גם אם לאשתך/חמותך/חברך יש ביקורת לעיתים, או גם אם לבעלך/גיסתך יש מה לומר, אם הדברים נכונים, תתחבר לכוח שלך, תהייה מלך- ותסכים לומר, טעיתי.
הגדולה שלנו מתבטאת לא פעם בענווה שלנו. החוזק הפנימי מתעצם דרך ההקשבה הפשוטה, והמוכנות ללמוד, ולשנות. המלך שבתוך כל אחד באתנו, מתגלה דווקא במקום שבו אנחנו מסוגלים להודות שאנחנו רק בשר ודם.
