הוא היה צדיק נסתר, שעסק בתורת הקבלה והתגורר במצרים. יום אחד נגלה אליו אליהו הנביא עצמו ואמר לו: "מטרת בואך לעולם תושלם רק כאשר תעביר את סודות לימודיך לרבי חיים ויטאל המתגורר בצפת. הוא יפרסם את שיטתך בעולם".
זה היה רבי יצחק לוריא, ובכינויו הידוע האר"י הקדוש. על-אף רצונו שלא להתפרסם, נאלץ לעזוב את מצרים ולעלות לצפת.
צפת של אותם ימים עברה תמורות, עם כיבוש האזור בידי הממלכה העותומנית. היהודים החלו לחוש את טעמה של הרווחה, והחלו לסחור עם הארצות השכנות. בתוך זמן קצר נהפכה צפת לעיר מרכזית, בהיותה עומדת בצומת דרכים בין דמשק, עכו וצידון, שדרכן היו הסוחרים שבים והולכים.
יהודים רבים החלו לנהור אל העיר, ובהם מגדולי ישראל וחכמיה. רבים מהם עסקו בקבלה ובסודות התורה. אווירה הזך של צפת, והיותה מסובבת בקברי צדיקים, היו מקור משיכה לכל מי שרצו ללמוד את תורת ה' ולהתעמק בסודותיה.
כאשר הגיע האר"י לצפת השתדל להצניע את עצמו, ופתח בית-מסחר לפרנסתו. אף רבותיו במצרים, שעלו קודם לכן לצפת ושמחו לפוגשו, לא ידעו את גדולתו האמיתית בתורה ובקבלה. רק כאשר בא האר"י ללמוד מפיו של רבי משה קורדובירו (הרמ"ק), רבה של חבורת המקובלים, הכיר בו הרמ"ק את כוחותיו הרוחניים והחל להכינו לתפקידו כממלא מקומו.
במרוצת הזמן נפוצו סיפורים רבים על רוח-הקודש המפעמת בו, וחכמי העיר צפת התוודעו לעובדה כי ביניהם יושב איש קדוש ומקובל, בעל כוחות מופלאים.
על כיסא הרבנות בעיר ישב אז רבי משה גאלנטי, שמילא את מקום רבותיו, וכמותם היה גם הוא חכם וצדיק. הרב הזקן והנערץ ביקש להיפגש עם האברך הצעיר, שזה לא-כבר עלה ממצרים.
"רבנו", פנה הרב אל האר"י הקדוש, "אנא הבט במצחי וגלה לי אם יש איזה חטא הרובץ עליי. מבקש אני לשוב אליו יתברך בתשובה ובלב שלם". האר"י כיבד מאוד את הרב על ענוותנותו וצדקותו הרבה, וניסה להשתמט מבקשתו.
הרב הוסיף והפציר: "יודע אני שכבודו יוכל לקרוא על מצחי כל מה שלא ידוע לי. אנא עזור לי וקיים בי מצוות תוכחה, להוכיחני במה ששגיתי".
לא יכול היה האר"י לעמוד בהפצרותיו, והשיב לרבי משה: "רואה אני על מצחך רושם מספק עוון גזל"…
רבי משה היה המום מעט. הוא לא העלה על דעתו שייכשל בעוון כזה. כיצד יוכל עתה למצוא במה מדובר?! הוא יצא מלפני האר"י בהכנעה, והחליט לפשפש במעשיו עד אשר ימצא.
לרבי משה היה מפעל גדול לטווייה ולאריגה, שבו העסיק עשרות פועלים ופועלות. "שמא לא שילמתי לאחד מהם את כל המגיע לו, ובזמן", הרהר בליבו. במחשבה זו פנה לבית-החרושת ועמו צרור מטבעות.
הוא אסף את כל העובדים והכריז לפניהם: "מבקש אני מכל אחד ואחת מכם שתעשו חשבון מדוקדק מכל המגיע לכם עד היום, ואם נשאר שמץ של חוב למישהו, נא להודיעני מיד, כדי שאוכל לשלם הכול עד תום".
העובדים, שהעריכו מאוד את מעבידם הנדיב, ענו לו פה אחד: "מעולם לא חישבנו את השכר המגיע לנו. ראינו את הברכה השרויה במשכורת שאנו מקבלים ממך, סמכנו עליך בעיניים עצומות, ואיננו יודעים אם זכאים אנו לתוספת".
שוב פנה אליהם רבי משה ואמר: "רחמו עליי. אינני רוצה חלילה לשאת עליי חטא של גזל בעולם הזה ובעולם הבא. הנני מבקש מכם מהיום והלאה לדקדק במשכורתכם ולדעת כמה אני חייב לכם. אם לא תעשו כן, איאלץ לסגור את בית-החרושת, גם אם הדבר יהיה כרוך בהפסד גדול.
"ואשר לתקופה שעברה, הנני מבקש שכל אחד ואחת ייקח מכאן על-פי השערתו", ובאומרו זאת פתח לפניהם את צרור הכסף שהביא עמו.
איש מהעובדים לא הושיט את ידו. "כיצד נוכל לקחת על פי השערה, שמא לא מגיע לנו יותר ממה שקיבלנו וניכשל בנטילת כסף שאינו שייך לנו", טענו.
רבי משה הרגיעם, כי יכולים הם לקחת ללא חשש, וכי הוא מוחל להם מראש אם ייקחו יותר, אך העובדים לא הסכימו לקחת פרוטה. "אף אנו מוחלים ומוותרים לך לגמרי, אם נשאר שמץ של חוב כלשהו", אמרו.
עומד רבי משה ליד צרור הכסף, מולו עומדת חבורת הפועלים והפועלות, ואין איש זז ממקומו. לפתע יצאה אישה מבוגרת, בשקט ניגשה אל השולחן ונטלה מהצרור שתי פרוטות נחושת…
כל הנוכחים עמדו משתאים. רבי משה הפציר בה לקחת עוד, אך האישה אמרה: "תודה, אך בזה דיי לי…".
התפזרו העובדים לעבודתם, ורבי משה ניגש שוב אל האר"י. קודם שפתח את פיו הביט האר"י בהתבוננות קלה בפניו ואמר: "רואה אני כי עוון ספק הגזל נמחה לגמרי".
עתה סיפר רבי משה לאר"י את אשר עשה ועל האישה שנטלה שתי פרוטות. אמר לו האר"י: "אישה זו, שלקחה שתי פרוטות, פועלת ותיקה ומומחית היא. שכרה היה אמור להיות גדול משכר כל העובדים, ואילו אתה שילמת לה ככל העובדים. אפשר להבין את שמחתה, כאשר נתת לה הזדמנות לקבל את התוספת המגיעה לה, שאכן מסתכמת בשתי פרוטות ולא יותר…".
(לרגל ה' במנחם-אב, יום ההילולא של האריז"ל)
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
