סיסטה הייתה נערה כבת שש-עשרה שגרה עם הוריה ואחיותיה בעיירה נוטינגהם שבאנגליה. היא גדלה כנוצרייה לכל דבר ואף עבדה בכנסייה המקומית, מתוך הזדהות עמוקה עם רעיונותיה ובשאיפה להיות נזירה.
מילדותה נטתה סיסטה לרוחניות. כמי שגודלה כל ימיה על ברכי הנצרות, אך טבעי היה כי תפנה נטייה זו לאפיק דתי. העובדה שאמה יהודייה במוצאה הייתה ללא כל משמעות בעיניה. בכנסייה זכתה סיסטה להערכה רבה, וגם ג'יימס אביה, נוצרי אדוק, היה גאה בה מאוד.
סיסטה מעולם לא שאלה את אמה שאלות הקשורות במוצאה. גם אילו הייתה שואלת, ספק אם הייתה שומעת את הסיפור במלואו.
סיפורה של משפחת אמה מתחיל שני דורות לאחור, באלכסנדריה שבמצרים. רפאל וטובה מורדו, מבני הקהילה היהודית בעיר, שכלו בזה אחר זה את תשעת ילדיהם, שנולדו להם עם בעיות בריאות קשות. לאחר שהרבו בתפילה נולד להם ילד בריא ונקרא שמו חיים-שמואל. כעבור זמן זכו גם לבת, שרה שמה.
האם, טובה, עבדה למחייתה כמורה לאנגלית בבית-ספר נוצרי-מיסיונרי, ונהגה להביא עמה את בתה למקום עבודתה. שרה הקטנה התחבבה מאוד על סגל בית-הספר, ואלה לא חסכו כל מאמץ למשוך אותה אליהם בדברי-חלקות ופיתויים.
סופו של דבר, שרה אכן נגררה אחר האווירה בבית-הספר ודבקה בדרך הנצרות. כעבור כמה שנים פרצה מלחמת-העולם השנייה, שהביאה עמה למצרים גייסות זרים. שרה פגשה חייל בריטי, ג'יימס שמו, והשניים נישאו. בתום המלחמה נסעו לאנגליה והשתקעו בנוטינגהם. סיסטה הייתה בתם הצעירה.
הכול היה יכול להימשך כרגיל, לולא נכנסה יום אחד מרגרט, אחותה של סיסטה, הביתה וזרקה משפט – "היום יום-הכיפורים של היהודים". מרגרט התכוונה לציין אפיזודה חסרת משמעות בעיניה, שום דבר מעבר לכך. ובכל-זאת, המשפט הסתמי הזה 'תפס' את סיסטה. "מניין לך?", חקרה את אחותה.
"ראיתי בדרך יהודים רבים הצועדים לכיוון בית-הכנסת שלהם, וכששאלתי אחד מהם לפשר הדבר, סיפר לי כי היום יום-הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה ליהודים", ענתה מרגרט.
סיסטה, שמעולם לא גילתה שום עניין ביהדות, החליטה ללכת ולראות במו-עיניה במה מדובר. היא הגיעה לבית-הכנסת, לבושה כנזירה, ונכנסה לעזרת הגברים. המתפללים רמזו לה בעצבנות לעזוב את המקום. אחד המתפללים הצביע בחוסר חשק על עזרת הנשים. אך גם שם לא התקבלה בחביבות-יתר. היא חשה זרה ודחויה וכעבור זמן עזבה את המקום ושבה לביתה.
סיסטה המשיכה את חייה בכנסייה, אך הלבטים החלו לכרסם בה. משהו מן הלהט הישן בכל הקשור לאמונתה הנוצרית הועם. לעומת זאת, ניצוץ ההתעניינות נטול הסיבה הגלויה, שניצת בה, מיאן לכבות. יום אחד אמר לה הכומר: "יש משהו בנשמה שלך שכבר שנים אינני מצליח להגיע אליו"…
חמש שנים של תעייה ובלבול עברו על הנערה. העניין קיבל תפנית לא-צפויה בכינוס בין-לאומי של אנשי-דת נוצריים, שהתקיים באותה שנה בנוטינגהם. בין המשתתפים היו גם מיסיונרים מאוסלו, שעסקו בניסיון להעביר יהודים על דתם. כמה מהם היו מגודלי זקן והתלבשו כיהודים חרדים. הללו נוהגים להתערות בקהילות יהודיות ולפעול בקרבן. קודם בואם לכינוס נכנסו ל'בית חב"ד ליובאוויטש' שבמרכז לונדון ואספו שם עלוני הסברה הקשורים לחג. את העלונים הציגו כדוגמה למקורות שמהם אפשר לשאוב מידע על אורח-החיים היהודי.
סיסטה הרגישה כי הניצוץ שבתוכה שב ומתעורר מחדש. בתום הכינוס ביקשה מאחד המיסיונרים את העלון של חב"ד לפסח. על העלון הופיעה הכתובת של 'בית ליובאוויטש'. סיסטה כתבה בסתר מכתב ארוך, ובו ציינה את הידוע לה על מוצאה מצד אמה, לצד פרטים על אורח-חייה ועל לבטיה. במכתבה ביקשה להיפגש עם רב וכן חומר הסברה נוסף על מצוות ומועדים יהודיים.
כעבור זמן נתקבלה בתיבת הדואר שלה מעטפה שנשלחה על-ידי הרב שמואל אקריש, שליח הרבי מליובאוויטש בעיר בירמינגהם הסמוכה. הרב אקריש הציע לה להיפגש עמו ולדון במצבה פנים אל פנים. הוא צירף מספר טלפון.
סיסטה התקשרה אל הרב אקריש וקבעה עמו פגישה בבית-חב"ד. יום קודם לכן זימן אותה אליו הכומר הראשי, שניחן בעיניים חדות. "בימים האחרונים אני מבחין בסערה המתחוללת בך. ספרי לי מה גרם לכך". סיסטה ניסתה להתחמק מתשובה, אך לאחר שהוסיף הכומר ללחוץ עליה גילתה לו את דבר פגישתה המתוכננת עם הרב אקריש. "בתי", פנה אליה הכומר וספק את כפיו, "את משחקת באש! ראי הוזהרת!".
סיסטה לא נשברה. "אם אוהבים מישהו, מניחים לו ללכת בחופשיות. אם הוא חוזר אליך, כנראה הוא שייך לך; ואם לא, הרי שמלכתחילה לא היה צריך להגיע אליך", ענתה לכומר באומץ-לב.
טובה (לשעבר סיסטה) ובעלה ר' חנניה-מרדכי וילדיהם, מתגוררים כיום בעיר-הקודש צפת ומנהלים בית חסידי למופת. טובה הגשימה את דבריה ואכן הלכה אל המקום שאליו הייתה שייכת; היא חזרה אל שורשיה היהודיים.
(הסיפור פורסם במלואו בשבועון 'כפר חב"ד')
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
