בשבת שקודם חג-הפורים מוציאים אנו ספר-תורה נוסף וקוראים בו את "פרשת זכור": "זכור את אשר עשה לך עמלק".
עמלק, זהו העם שהעיז להלחם עם אבותינו בצאתם ממצרים, ובכך הפיג במקצת את פחד שאר האומות מישראל. משלו חכמים את הדבר לאמבטיה רותחת שבא בן בלייעל וקפץ לתוכה, שעל-אף שנכווה – קררה, בני-ישראל נמשלו לאותה אמבטיה רותחת, באש האהבה לה' שהכול פוחדים מזרועו הארוכה. בא עמלק, קפץ לתוכה ועל-אף שנכווה – שכן ספג מהלומה קשה במלחמה – קרר את פחד האומות.
מצווה זו היא המצווה היחידה בתורה – שכולה חסד ואהבה – שאנו מצווים בשנאה. לשמור בלב איבה לעמלק ולזרעו, לזכור בפה את רשעותו ולספר זאת לבנינו ולדורותינו, את שעשה לנו אותו רשע, עד שנאבד את זכרו מן העולם ונמחה את שמו, שלא יישאר ממנו שריד ופליט, אף לא נפש אחת, זכר או נקבה. וכך נאמר: "זכור" – בפה ; "לא תשכח" – בלב.
כדי לקיים מצווה זו של זכירת רשעותו של עמלק, הרי שמלבד זכירת המאורע שמחוייבים אנו בה מידי יום ביומו (ונמנית בין ה-"שש זכירות" הנאמרות כל יום), תקנו חכמים שיהיו קוראים פרשה זו בציבור, ומתוך ספר-תורה, פעם אחת בשנה – בשבת שקודם פורים, כדי לסמוך מחיית עמלק למחיית המן, שהיה מזרעו.
קריאה זו היא 'מצוות-עשה' מן התורה, ולפיכך יש להקפיד בה במיוחד וצריכים לכוון לצאת ידי-חובה בקריאתו של הבעל-קורא, ואף הוא צריך לכוון להוציא את הקהל בקריאתו.
לכמה דעות בהלכה הרי שגם הנשים חייבות לשמוע את קריאת 'פרשת זכור', ועל-כן גם עליהן לשמוע את הקריאה.
עמלק זה, אותו אנו מצווים למחות, איננו רק הגזע העמלקי וזרעו הגשמי, אלא גם ה'עמלק' הרוחני שבנו. כשם שהעם העמלקי של אותם ימים היה זה שבא והטיל ספקות בריבונותו של הקב"ה, כך גם אותו יצר-הרע המטיל ספקות בלבו של היהודי – 'ספק' בגימטריא 'עמלק' (240) – ומקרר את החום וההתלהבות לכל דבר שבקדושה, אף אותו מצווים אנו למחות, ואף זאת יש לקיים בכל יום, ואף בכל רגע, מימות השנה
קרא עוד על תופעת 'עמלק': קרירות עמלק מול אש יהודית , עמלק מודרני .