בפרשת השבוע נאמר "ולעבדו בכל לבבכם", שואלים חז"ל איזוהי עבודה שהיא בלב? ועונים: זוהי תפילה.
ביסודה התפילה אין לה מגבלות של תוכן, נוסח, שפה, או סגנון והיא אינה חייבת להיות תואמת לזמן מסוים אלא כל אחד רשאי להתפלל לה' בכל עת שירצה. אולם לאחר שהעם היהודי גלה מארצו והתערב בין הגויים קבעו עזרא ובית דינו נוסח קבוע בלשון הקודש של שמונה עשרה ברכות: שלוש הראשונות – שבח לה', שלוש האחרונות הודיה. והאמצעיות ריכזו את עיקרי המשאלות והצרכים של כל אדם בכל תחומי החיים. בשבתות ובחגים אומרים רק שבע ברכות שבמקום הברכות האמצעיות ומזכירים רק ברכה אחת מענייני היום.
לאחר חורבן בית המקדש קיבלה התפילה משנה תוקף והשלימה את מקומם של הקורבנות, ככתוב בנביא הושע "ונשלמה פרים שפתינו". לכן קבעו חכמים כי יש להתפלל לפחות שלוש פעמים ביום: שחרית בבוקר כנגד קרבן של שחר, מנחה כנגד הקורבן של בין הערביים ותפילת ערבית כנגד הקרבת האיברים של קורבנות היום במשך שעות הלילה. בשבתות וחגים מוסיפים לאחר תפילת שחרית את "תפילת מוסף" ופעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, אנו מתפללים תפילה חמישית בסוף היום הנקראת "נעילה".
זמן תפילת שחרית הוא מזריחת החמה. מנחה ניתן להתפלל עד שקיעת החמה ותפילת ערבית אפשר להתפלל מצאת הכוכבים ועד לעלות השחר. מי שבלי כוונה או באונס עבר את זמן התפילה ולא התפלל, יכול להשלים ולהוסיף תפילה ("שמונה עשרה") לאחר התפילה הסמוכה הבאה.
ישנה מעלה מיוחדת בתפילת הציבור (לפחות מניין של עשרה יהודים) שהיא נשמעת למעלה תמיד ואין הקב"ה דוחה את המתפללים בגלל חטאיהם, שנאמר:"הן א-ל כביר לא ימאס". ישנם עניינים בתפילה שנעשים ונאמרים רק במעמד עשרה אנשים לפחות: חזרת שליח הציבור על תפילת שמונה עשרה, קריאת התורה, אמירת קדיש ועוד.
יש להתכונן לתפילה וכבר אמרו במשנה: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". "וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע" כלומר: לא התפילה מתוך הרגל קבוע נטול רגש וכוונה אלא ספוגה בתחנונים כאילו אתה מתפלל בפעם הראשונה וידוע האימרה ש"תפילה בלא כוונה כגוף ללא נשמה".
כל תפילות עם ישראל בעולם כולו, עולות השמימה דרך מקום בית המקדש. לכן בכל מקום שבו יהודי נמצא, עליו לכוון את פניו כנגד ירושלים, ולכוון את דעתו כנגד ירושלים, בית-המקדש וקודש הקודשים.
כיצד מתפללים
עיקר התפילה היא תפילת "שמונה עשרה". חייבים לאומרה בעמידה, לא להשען על שום דבר ולכוון את הרגלים זו אצל זו כאילו היו רגל אחת כדי להדמות למלאכים עליהם נאמר "ורגליהם – רגל ישרה".
מי שנוסע במונית או ברכבת וכו' והגיע זמן התפילה ובפרט שהוא עומד להסתיים ואין הוא יכול לרדת או לעצור – יתפלל כשהוא יושב במקומו ולפחות בברכה הראשונה יעצור את הרכב. וכן מי שהולך ברגל בקבוצה וקשה לו לעצור יתפלל תוך כדי הליכה. בכל מקום יש להשתדל להסב את הפנים לכוון ארץ-ישראל וירושלים.
מלבד תפילת "שמונה עשרה" נוהגים לעמוד בתפילה במקומות הבאים:
ב'ברוך שאמר', בעניית 'ברכו', 'קדושה' ומודים דרבנן', ובזמן שהכוהנים נושאים את כפיהם ומברכים. בראש חודש ובחגים אף בזמן אמירת 'הלל'.
בקריאת שמע כל אחד יכול לעשות כפי שנוח לו מבחינת יכולת הריכוז והכוונה, ועדיף לשבת.
