בחייו של אדם המנהל אורח חיים דתי על-פי תורת ישראל ישנם סייגים רבים; איסורים הכתובים בתורה, תקנות וגזירות חכמים בדורות מאוחרים. אולם ישנו תחום שנתון לכאורה ברשותו של האדם, שטח זה כולל את צרכיו הפרטיים, אכילה, שתיה, עבודה. האם באלו חופשי האדם לעשות כרצונו?
התקרבות יתירה
בתחילת פרשת השבוע מוזכר חטאם של נדב ואביהו, בני אהרן, אשר נסתלקו מן העולם בגשתם אל קודש-הקודשים. בהיותם צדיקים גדולים חשקה נפשם להתקרב לה' עד שהגיעו לדרגת כלות הנפש. בכך פעלו נגד רצון הבורא, שהנשמה תמצא דוקא בעולם הזה בגוף הגשמי ותפעל בעולם הגשמי על-ידי קיום המצוות. מעשה בני אהרן מסמל סוג של מסירות נפש שאינה רצויה היות שבאה על חשבון שליחות הנשמה בעולם.
מעשה דומה של התקרבות יתירה אנו מוצאים בתלמוד המספר על ארבעה מן התנאים (חכמי המשנה) שנכנסו לפרדס (עולם התורה – פשט, רמז, דרש, סוד).
הכניסה לפרדס היא ביטוי לנסיון ההתקרבות להגיע לדברים קדושים ונעלים יותר, רזי התורה. אחד מהם, בן עזאי, הציץ ומת. בדומה לבני אהרן הגיע לדבקות עצומה בבורא עד שנסתלק מן העולם, מה שאין-כן רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום". – ומדגישים המפרשים, היות וכניסתו היתה בשלום כשלנגד עיניו עומד הרצון לקיים את דבר ה' ושליחות נשמתו בעולם הזה, גם היציאה היתה בשלום כי הכיר את הגבול ונזהר שלא לעוברו.
לפני מותו, כשהרומיים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אמר לתלמידיו: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה – "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך – אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו". ברגעיו האחרונים ביטא רבי עקיבא את רצונו העז למסור את נפשו לה'.
לא מחפשים זכויות, חושבים רק על ה'
אולם ישנה דרגה גבוהה יותר אותה מצאנו אצל אברהם אבינו. הוא לא חיפש כיצד יוכל למסור את נפשו לה'. הוא לא חשב כלל למצוא זכויות לעצמו. ענינו היה לפרסם שם אלוקים בעולם.
וכפי שמסופר במדרש, היה מכניס כל עובר אורח לביתו ולאחר שהיה מאכילהו ומשקהו היה מפציר בו שיודה למי שאמר והיה העולם. פעולתו חייבה כמובן מסירות נפש אך היה זה כורח המציאות ולא משום שחיפש זאת.
דרכו של אברהם אבינו מאירה לנו את הדרך הנכונה. אל לנו לחשוב על עצמנו, על הזכויות ומתן השכר שבמעשינו. עלינו לדבוק במשימה, מלוי רצון ה', על-ידי עשיית כל דבר לשם שמיים ובבחינת "בכל דרכיך דעהו".
"קדש עצמך במותר לך"
ביתר הסבר:
האמת האלוקית חובקת את המציאות כולה, ולכן אין שום מציאות אחרת חוץ מאלוקים. ה' נמצא בכל זמן ומקום, ולכן לא יתכן לומר שישנה מציאות של חיים אישיים, פרטיים, שבענינים אלו אוכל לעשות מה שליבי חפץ ובזה לא מתערבים מהשמים. כשנשתחרר מראיתנו החומרית על העולם, נסתובב סביב ציר אחד – עבודת הבורא.
כל פעולותיו הגשמיות של האדם אינם לספק תאוותיו אלא כדי למלא את רצון ה'. אנו אוכלים וישנים כדי שיהיה לנו כח ללמוד ולהתפלל. אנו עוסקים לפרנסתנו ומרויחים כסף כדי למלא את חובתנו למשפחתנו, שנוכל לקיים מצוות שעבורם צריך לשלם כסף, ולהפריש מעות לצדקה. לא נחשוב על הנאתנו האישית אלא על עבודת ה'.
הנה כי כן ההבדל בין קיום הדברים הכתובים בתורה לבין דברי הרשות שלא מוזכרים בה הוא חיצוני בלבד, ובשניהם צריך האדם לעבוד את בוראו, רק שבעניני תורה ומצוות ניכרת הקדושה בגלוי ואילו בדברי הרשות צריך האדם בכוחות עצמו ומדעתו לחשוף את הקדושה שבהם, בבחינת "קדש עצמך במותר לך".
דהיינו, כשהוא משתמש בדברים הללו כראוי הוא מגלה שמטרתם העיקרית לשרת את הקדושה ולגלות את גדולת ה' בעולם. בכך כובש האדם את העולם החומרי ומשעבד אותו לבורא.
