השבוע מתחילים אנו בקריאתו של הספר השלישי מחמשת חומשי תורה – ספר ויקרא. ספר זה מכונה גם בשם "ספר הקרבנות", וזאת על שם חוקי הקרבנות הרבים והשונים, המפורטים בו.
הקריאה והלימוד בספר זה של קרבנות אינם נעשים רק בכדי שנדע מה לעשות בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אלא ובעיקר: כדי שנדע מה לעשות ב"עבודת הקרבנות" בבית המקדש ה"פרטי" שלנו, זה הקיים בכל יהודי ויהודי. לדעת מהי ה"בהמה" אותה עלינו להקריב, וכיצד. לפרטים אלו יש לפנות לאותם פרשיות מהדברות בפרטי הקרבת הקרבנות בכלל.
מי מקריב את מי
"ויקרא ה’ אל משה".. אדם כי יקריב מכם קרבן לה’, מן הבהמה…".
פסוק זה מעור תמיהה שהרי ניתן להבין זאת שעלינו להקריב את ה"אדם" (=מכם קרבן)!? לכאורה יותר נכון היה לכתוב: "אדם מכם כי יקריב קרבן", ומזה יובן שהקרבן הוא הבהמה. אלא שהתורה מלמדתנו בזאת שמטרתו העיקרית של הקרבן איננה הבהמה, אלא האדם עצמו. על האדם לזכור כי לא די "לצאת ידי חובה" בבהמה אותה הוא מעלה קרבן לה’, כי אם עליו ל"הקריב את עצמו" כקרבן לפני הקדוש ברוך הוא.
במילים אחרות: הפסוק מתחלק כך במילים: "אדם כי יקריב" – כאשר האדם רוצה להתקרב לאלוקות ורוחנית, אזי – "מכם קרבן לה’" – עליו להקריב ממנו עצמו.
ללא פגם
השלב הראשון אותו מלמדת התורה בהקרבת הקרבן הוא: בדיקת שלמותו. שיהיה ללא מום (פגם). בעל מום אינו כשיר לעלות לקרבן לפני השם.
כך גם בקרבן הרוחני. כצעד ראשון על האדם לוודא שאין כל "מום" בבהמה – "בנפש הבהמית" שלו. עליו לבדוק את תכונות נפשו בחשבון נפש נכון ולתקן את הטעון תיקון, ורק אז יהיה מוכן להגיע לשלב השני: השחיטה.
עתה, לאחר שמצאנו שהבהמה היא ללא כל מום וראויה להעלות כ"קרבן", עלינו לשחטה. שימו לב: גם לאחר השחיטה נשאר גוף הבהמה שלם. הדבר היחידי שנעלם כאן הוא "רוח החיים" שלה.
כך גם ב"קרבן הרוחני". לאחר שתיקנו את הצריך תיקון עלינו להוציא את "רוח החיים" וההתלהבות שהשקענו בעניינים הבהמיים-גשמיים. הדברים הגשמיים נשארים אמנם שלמים, אך ללא רתיחה, ללא הדם. התפקיד היחיד שנשאר לאותם דברים הוא לתת לנו עוצמה וכוח בעבודת ה’.
כל יום – תמיד
במכלול הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש היו גם קרבנות הבאים מכספי הציבור: קרבנות יחיד, קרבנות חובה וקרבנות מנחה. אך כ"קרבן פותח" וכ"קרבן סוגר" בכל יום – לכל עבודת הקרבנות – שימשו קרבנות התמיד, אותם היו מקריבים מידי בוקר וערב (בין הערביים).
קרבן זה – שהיה מורכב מכבש אחד (סוג החי); מדה קטנה של יין, שמן וקמח (סוג הצומח); ומעט מלח (סוג הדומם) – היה נרכש מכספי המגבית המיוחדת שהיתה נערכת לשם כך אחת לשנה. אל אף שהשתתפותו של כל יהודי (יחיד) היתה מזערית, הרי שקרבנות אלו נקראים בשם קרבנות ציבור, והם המשרים ברכה בכל עבודת היום.
ללמדנו, שכאשר אנו באים להקריב מעצמנו קרבן לה’, אין מה להבהל. לא מבקשים מאתנו לתת את כל כולנו, מבלי להשאיר לעצמנו כלום. העיקר היא הכוונה, כנאמר: "לרצונו לפני ה’". מה שחשוב הוא הרצון. לא הכמות. הרצון הוא המביא את הברכה וההצלחה לכל היום כולו.
כך בדיוק היא עבודת הקרבנות שלנו, עם עצמנו. עלינו להקריב את "קרבן התמיד" והוא זה שיקיף ויגן ויפעל על שאר עבודות היום שיהיו כנדרש.
כאשר "פתיחת היום" של היהודי היא באמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי, בחמלה רבה אמונתך" – ההכרה במציאות בורא העולם ומנהיגו, מיד כאשר האדם מתעורר משנתו, הרי שלמרות שבמשך היום כולו הוא עסוק בענייני החולין היום יומיים, נשאר היום כולו "קרבן תמידי". השפעת ה"מודה אני" מתמדת איפה כל היום כולו.
