טוב יחסי

לעולם לא נעריך את עצמנו ביחס אל השני, לא כך נהיה טובים יותר. ישנם כאלה הנוהגים להנמיך את זולתם בכדי להגביה את עצמם, אלו ואלו אינם נוהגים כראוי. ההשוואה הבלתי פוסקת אל יכולותיו והישגיו של הזולת הינה על פי רוב מקור כל רע. לא בהכרח קיבלנו את כל נתוניו בכדי שנוכל לתת מענה כמוהו לאתגרי החיים.

אדם אינו עוד יצירה שבלונית הבנויה מאלפי פריטים זהים לחלוטין אשר מיועדים להניב תפוקת סיבובים ותאוצת מנוע זהים בכל דגם. עם היות האדם מאובזר בציוד זהה לכאורה, היכולת הפנימית אינה מצויה בשווה אצל כל אחד. לא בכדי נאמר 'כשם שפרצופיהם אינם שווים כך אין דעותיהם שוות'. כמו גם בטביעת האצבעות אשר אין כלל זהות בין אדם לחברו על אף הדמיון הכללי.

הרצון בכלל להידמות לשני מוביל להיווצרות תהליכים שאינם רצויים. אדם המכניס עצמו אל תוך מערבולת עשייתית אך ורק בגלל שהוא מעוניין להשיג את אשר חברו השיג, גם אם הוא יגיע אל רום מעלת מעמד חברו הרי שגם בעת היותו שם לא תשבע נפשו מרעבונה המתמיד וכאחוז אמוק הוא ינוע ללא הרף אל עבר הנקודה הבאה, הנקודה אליה טרם הגיע חברו.

עיקר התקדמותו של האדם בנויה מעצם יכולתו להפנים תהליכים ולמצות את תוכנם הפנימי, בכל תהליך מצוי הגרעין הרעיוני המרכזי המהווה בעצם מהותו את מרכזיות העשייה הטמונה בו וכן גם את החיבור אל השלב הבא, שלב אשר ההגעה הראויה אליו הינה רק עם סיום ההפנמה המלאה של כל הטמון בו. יכולת הטמעת הנתונים באדם באופן מלא מגיעה רק במידה והאדם מבצע את כל מהלכיו בקצב האישי שלו ואינו מצוי במרוץ בלתי פוסק, מרוץ אשר אינו מותיר בו כל מנת חמצן ראויה.

התקדמותו הראויה של האדם מגיעה מעצם יכולתו לבצע עצירות ביניים בכל קטע מקטעי חייו, עצירה בה הוא יוצא מתוך עצמו וחובר אל רגעי שיא בימי חייו, רגעים בהם הוא חווה הצלחות ומתוך החבירה אל אותם רגעי שיא הוא יוכל להגיע אל ההתעלות המיטבית אליה הוא חפץ להגיע. יכולתו של האדם לעבד נתונים לחוש אותם בפנימיותו היא בעצם תכלית הווייתו וקיומו. אל תכלית זו ניתן להגיע רק על ידי יציאה עצמית מתוך הגדרים וההגבלות האישיות, לדעת להתבונן על העולם כולו בראיה חיובית ונכונה, ראיה המתבצעת מבעד לעינו האישית של האדם תביא אותו אל ההישגים שאליהם בנוי המנגנון האישי שלו להגיע. כך כשגם שהוא יגיע לנקודות עוצמה וכוח מעבר לאלו של חברו, הדבר כלל לא ישפיע עליו, אדרבא הדבר יעניק לו כוחות להגיע לתובנות של מתן סיוע לזולת ולא מתוך גבהות נפש אלא מתוך רצון כן של נתינה פנימית טהורה במהותה.

כל נתינה היא עניין יחסי שבין הנותן למקבל ונתינה ראויה היא זו הבאה מתוך רצון להעניק מבלי לחוש צורך בפיצוי עצמי של הנותן ומבלי להכביר על המקבל שפע רגעי חמלה המגיעים ממניעים בלתי ראויים. כל דבר הוא בעצם מהותו 'טוב יחסי' כשם שאף אחד אינו יכול לאכול קילו סוכר על אף מתיקותו כשהוא מגיע אל תוך גופנו בכמות מוגזמת, הוא ידחה לחלוטין. כך כל עשייה שלנו גם הטובה ביותר חייבת להיות במינון הנכון והתואם את מידותיהם של הנותן והמקבל.