הכול הכירו את לייבלה הפריץ. אחוזותיו התפרשו על מרחבים עצומים, וכל כפר בִּלנה, הסמוך לעיר גוסטינין, היה בבעלותו. היו לו בתי-חרושת, לולים, רפתות ואורוות, שדות תבואה ויערות.
שמו היה לייבלה קושמירק. בפי הגויים נקרא לאווקה. הוא היה יהודי גבה-קומה, בעל כתפיים רחבות וזקן שחור, אשר ביושרו ובמידותיו הטובות קידש שם שמים בין כל תושבי האזור.
שלא כמנהגם של הפריצים האחרים, שנהגו בעריצות כלפי נתיניהם, הוא היה מתעניין בשלומם, משתתף באירועים שחלו במעונם, ואף מחלק עצים חינם להסקת בתיהם בחורף.
בני הכפר ידעו לגמול לו ברגשות חיבה שחשו כלפיו. בכל עת שהיה יוצא לסייר באחוזותיו, היו מקדמים את פניו במתנות. כאשר ערך שמחה, היו ידי כול עסוקות בהכנות לקראתה, ואם חלילה חלה מי מבני ביתו, היו הכול ממהרים לשאת תפילה לשלומו.
ויהי היום והגיע מועד חתונת בתו הבכירה, שרה'לה. חתן מיוחד לקח לו לייבקה, את יואל'יק סופר, בנו של רבי שמעון, הרב מקרקוב, שנחשב עילוי ממש בין הבחורים בני-גילו.
רבה הייתה התכונה לקראת החתונה. האיכרים עמלו לנקות את הדרכים, ונשות הכפר קישטו את פתחי בתיהן. מרכבת הפריץ הביאה עמה הלוך ושוב אורחים נכבדים, ובהם הצדיק רבי יחיאל-מאיר מגוסטינין, האדמו"ר מוורקה, ה'שרף' ממוגלניצה, הסבא קדישא מרדושיץ ועוד רבנים ידועי-שם.
את החופה ערך הצדיק מגוסטינין, בגינת הפרחים הקסומה של הארמון, ואחריה פנו הכול לעבר האולם 'הירוק'. פאר והדר, קישוטי כסף וזהב, מילאו את האולם ונצצו באור יקרות. האורחים לא פסקו מלהביט בהשתאות בעושר הרב שנגלה לעיניהם.
בסעודת החתונה, בעוד האורחים מזמרים ורוקדים לכבוד החתן והכלה, נקשרה שיחה לבבית בין המחותנים. לייבלה, הצנוע בטבעו, הבין כי חידת עושרו הגדול מעסיקה גם את מחותנו, ואמר: "ודאי מתפלא אתה על העושר המופלג שבו זכיתי. כל זה בא לי בזכות מעשה טוב אחד".
ומעשה שהיה כך היה:
לייבל נולד בעיירה אוזורקוב, ליד לודז'. הוריו היו אנשים דלי-אמצעים. בלימודיו לא הצליח, וכאשר התבגר הכריז כי הוא יוצא להשיג פרנסה, ובכוונתו לעזור גם להוריו. הללו רצו שימשיך את לימודיו בישיבה. אביו ניסה לשכנעו ואימו בכתה לפניו, אך ללא הועיל. הנער החליט ולא היה אפשר להזיזו מדעתו.
הוא החל לשלוח את ידו במסחר תבואה, ועד מהרה קנה לו שם של סוחר אמין וישר. הסוחרים הוותיקים חיבבוהו והרבו לסחור עמו. במרוצת הזמן נעשה סוחר מומחה, ובהגיע הזמן הציעו לפניו נכבדות.
הכלה הייתה בתו של רבי לייזרל, רב העיירה פרניטשב, הסמוכה לאוזורקוב. ר' לייזרל היה למדן מופלג, מתלמידי רבי עקיבא איגר, אך בגלל עוניו לא היה באפשרותו לתת נדוניה לבתו. באין-ברירה ויתר על תקוותו למצוא לבתו, מרים, חתן בן-תורה, והסכים להתפשר על חתן כלייבלה, אשר למרות היותו עם-הארץ נודע כבחור ישר וירא-שמים.
בעת כתיבת התנאים הופתע החתן לקבל מחמיו לעתיד מאתיים רובלים, דמי נדוניה סמליים. הוא קיבל זאת כמחווה יפה ולא שאל שאלות.
מועד החתונה הגיע. פאר והדר לא היו שם, ואף צורכי החתונה ההכרחיים היו דלים ובצמצום רב, אולם דבר לא נגרע משמחת בני הזוג ובני-משפחותיהם.
בליל שבת הראשון לאחר החתונה בא הזוג הטרי לסעוד בבית הורי הכלה. לייבלה ידע כי הבית נראה עלוב, אולם התרשם מכך שאף-על-פי-כן קורנים פניהם של בני הבית מאושר, וקירות הבית מפיקים חום ונותנים הרגשה טובה לבאים בשעריו.
לפתע צדה עינו של לייבלה דבר מוזר. הוא הביט בנרות השבת שעמדו על השולחן. אלה היו נרות פשוטים, תחובים בגושי חימר. ליבו הצטמק בתוכו, והוא תהה אם עד כדי כך מגיע העוני בבית חמיו, שאין בידו להשיג אפילו פמוטות נחושת זולים, שגם בני העניים מתכבדים בהם.
כאשר שבו לביתם לאחר הסעודה שאל את רעייתו לפשר העניין. דמעות הציפו את עיניה, והיא סיפרה: "אכן, קודם שבאנו בקשרי השידוכין היו לאימי פמוטות כסף, שקיבלה בירושה, אולם אבי לא היה יכול להשלים עם המחשבה שלא יוכל לתת אפילו נדוניה סמלית. לכן משכן את הפמוטות, בתוספת כמה כרים וכסתות, אצל ר' מנדל המלווה, וקיבל מאתיים רובלים".
לייבלה שמע את הדברים בהתרגשות. בצאת השבת הלך מיד אל מנדל המלווה, הניח על שולחנו את מאתיים הרובלים, וקיבל את המשכונות בחזרה. הוא מיהר אל בית חמיו וחמותו והביא אליהם את החפצים. חמיו שמח כל-כך על הפמוטות שחזרו, עד שיצא עמו בריקוד מרוב שמחה.
למחרת פנו אל לייבלה שני הפריצים החשובים מלנטשיץ וגלנוב, והציעו לו לקנות שטחי ענק מאחוזותיהם, עסקה משתלמת העשויה לגרוף הון עתק. את התשלום, אמרו, הוא יכול לדחות ולשלם בהמשך הזמן.
"עתה תבין מאין בא לי העושר הזה", סיים לייבלה, בעיניים בורקות, באוזני מחותנו החדש – "הכול בזכות הפמוטות של שבת".
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
