עצוב למדיי לראות את שרי הממשלה, שגדלו על ערכים של ארץ-ישראל השלמה, מתפתלים בניסיון להסביר את תמיכתם בפשרות מבישות על עצם הזכות לבנות בארץ-ישראל. הם מתרצים את הכניעה הזאת בלחצים הבין-לאומיים ובמציאות ה'לא-פשוטה'. כאילו נאמנות לדרך ולאידאולוגיה צריכה להתקיים רק בהעדר לחצים ובמציאות 'פשוטה'.
מי שרוצה לדעת מדוע העולם איננו מקבל את עמדתנו, יואיל-נא להציץ בפירוש רש"י לפסוק הראשון בתורה. מתברר שהתורה נפתחת בסיפור הבריאה אך ורק כדי לבסס את זכותו של עם-ישראל על ארץ-ישראל: "שאם יאמרו אומות-העולם לישראל – ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם – כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בְרָאה וּנתָנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתָנה להם, וברצונו – נטָלה מהם ונתָנה לנו" (רש"י בשם רבי יצחק).
נאורים או צודקים?
חכמי ישראל הניחו בידנו לפני אלפי שנים את התשובה הניצחת מול טענה אפשרית: "ליסטים אתם, שכבשתם". יש לנו נשק יעיל ומוחץ נגד כל הטענות על ה'כיבוש'. אבל אנחנו איננו רוצים להשתמש בטיעון המשכנע הזה, ובמקום זה מדברים על 'הסדרי ביטחון'. פלא שהעולם אינו משתכנע?
אמונה היא קודם-כול מקור כוח פנימי רב-עוצמה, אבל היא גם כלי-הסברה יעיל מאין כמותו. כאשר נשיא מצרים סאדאת הכריז בשעתו כי לא יוותר על סנטימטר אחד מאדמת סיני, משום שכל גרגיר אדמה קדוש בעיניו – הוא אולי לא הצטייר כאדם נאור (במושגי הליברליזם), אבל הוא נשמע צודק ומאמין בצדקתו, וגם משכנע.
או תגובתו הנחרצת של נשיא רוסיה, בוריס ילצין, כאשר יפן הציעה לרוסים סיוע בשיעור עשרים מיליארד דולר (!), בתמורה להחזרת האיים הקוריליים לידה. האיים הנידחים האלה אינם נחוצים לרוסיה כלל, אך ילצין נעלב מעצם ההצעה והגיב: "אנו נמות ברעב ולא נוותר על חלק ממולדתנו". בנקודה זו קורסים כל הטיעונים, כי מול נחישות פנימית אי-אפשר לעמוד.
אבל אנחנו התביישנו לומר את המילים הללו. במקום להצהיר מתוך אמונה עמוקה כי ארץ-ישראל היא נחלת אבותינו, הארץ שבורא-העולם העניק לעם היהודי, התחלנו להתפלפל בניסוחי החלטות האו"ם. לכל היותר דיברנו על צורכי הביטחון. מה לעשות, זה לא משכנע, בשעה שמולנו עומדים הערבים ומכריזים בנחישות: זו האדמה שלנו!
רצינו מאוד להצטייר כאנשים נאורים ו'מתקדמים', שאינם מסתמכים על התנ"ך ה'מיושן'. לבסוף אנו מצטיירים ככובשים אכזריים וכבלתי-צודקים.
לא גזלנו
פגם מהותי זה מוליך לכרסום המתמיד בעמדות שהעם היהודי מציג. הערבים מדברים במושגים של אמונה. הם מכריזים על 'מלחמת-קודש' ועל 'ירושלים הקדושה'. את מאבקם הם מזינים בדלק של אמונה דתית, ולכן המלחמה נגדם קשה כל-כך. אצלנו מדברים במושגים פרגמטיים בלבד, ללא שורשים וללא אמונה, ולכן יש מי שכבר ויתרו מראש אפילו על הר-הבית.
עלינו לחזור ולשנן באוזני כל אדם בארץ ובעולם את הטיעון החזק ביותר בעד זכותנו על ארץ-ישראל – את העובדה שקיבלנו את הארץ מאת הקב"ה, בורא העולם. לא גזלנו איש ולא נישלנו עם אחר מאדמתו. זו ארצנו ואדמתנו ואנו בעליה החוקיים. לוּ היו ילדי ישראל סופגים הכרה זו משחר ינקותם, לא היו נופלים כפרי בשל ביד התעמולה הערבית ונציגיה בישראל. הם לא היו מעלים על דעתם לראות באתרי התנ"ך 'שטחים כבושים' שממתינים ל'פרטנר' שייאות לקחתם מאיתנו.
הטיעונים הביטחוניים אכן חשובים ונחוצים, אך הם צריכים לעמוד על בסיס הזכות המוסרית שיש לנו על הארץ. כך כתוב בתנ"ך, שהעולם כולו מקדש אותו. הגויים רק מצפים לשמוע זאת מאיתנו.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
