בפרשתנו אנו קוראים על הפאניקה ההיסטרית שאחזה בבני ישראל היוצאים ממצרים: לאחר שבוע של הרגשת "בני-חורין" הם מגלים לפתע שפרעה וחייליו "סוגרים עליהם" מאחור, ואילו מלפנים נוהמים גלי הים… כל חלומות הגאולה והתקוה כמו התמוססו ונגוזו בן-רגע, אי-שם בתהום הנשיה.
מפלגות, מפלגות…
מאימת האסון הקרב ובא – מספר המדרש מתארגנות ארבע "מפלגות", כאשר לכל אחת מהן "פתרון" שונה כיצד לקדם את פני הרעה:
– קבוצה א' טענה בלהט : אסור ליפול שוב בידי המצרים, הפתרון היחידי הוא "לקפוץ לים" – התאבדות!
– וכנגדם ענו-קראו חברי הקבוצה השניה: אין-ברירה, מוכרחים, חייבים להכנע ולחזור לעבוד במצרים.
– רוח מלחמה נשמעה בדברי הקבוצה השלישית : "לא להתאבד" ו"לא להכנע"!, יש צורך להשיב אש, להלחם!
– ואילו קבוצה ד', זו גילגלה עינים למרום ובשפה רפה הפטירה: הדרך היחידה היא להתפלל לקדוש ברוך-הוא שיעזור ויציל.
פרעה ומצרים של היום הם סמל ה"מיצרים והגבולים" שבאדם, אלו המכריעים לו לקיים את רצון בוראו. בהתבוננות קצרה ימצא כל אחד מאתנו למצוא את עצמו משתייך – בחייו הרוחניים – לאחת המפלגות הללו.
יהודי המחליט לצאת ממצרים – מיצריו הרוחניים – ומחליט לקיים תורה ומצוות, יהודי שכזה יצא אמנם מ"תחום השיפוט" של "פרעה" – היצר-הרע – אך בתוככי נפשו עדיין שוכן "היצר", וזה לא נותן לו מנוח. השאלה היא רק: כיצד יש לטפל בו, באותו "פרעה"?
אנו לוחמים
חברי תנועת "התאבדות עכשיו" (קבוצה א') חושבים שיש להתעלם מן המציאות.
לדבריהם הרי שהפתרון היחידי הוא להתעלם לגמרי מקיומו של היצר, זוהי דרך קלה אך משולים הם לאותה יען הטומנת ראשה בחול, שכן, לכשיפלו בלבם ספקות באמונה יציעו שוב את אותו ה-"פתרון": שכח מהקב"ה ויעלמו כל הספקות…
לעומתם, הרי שחברי "מפלגת הכניעה" (קבוצה ב') מוכנים לחזור לשנים נוספות של עול ושעבוד, ולעשות הכל, רק בכדי להשאר בחיים. גישה זו מיואשת ממאבק ונגררת אחרי המציאות. פשוט "אין ברירה". חייבים לשמור תורה ומצוות אפילו אם הם נראים לנו כ"שיעבוד" ו"עבודת פרך". עבודתם הרוחנית היא ללא שמץ של שמחה, ללא "טעם החיים"…
אוהדי "המפלגה הלוחמת" (קבוצה ג'), אלו הדוגלים ביציאה אלי-קרב, לא איבדו את תקוותם. הם יצאו מול היצר-הרע במלחמה חסרת פשרות, יסגפו את גופם, יענו את מצפונם.
(במחשבה על העונש הצפוי להם בגהינום), והכל בנסיון לדכא את הרע למען לא יפריע בקיום התורה והמצוות, ואילו הדוגלים בשיטה הרביעית, אלו פוטרים עצמם מכל עבודה ומטילים את המלאכה על הקב"ה. הם אומנם אינם נלחמים ביצר אך גם יאוש אינו ניכר במעשיהם: "הכל בידי שמים" – נשמעת הטענה בפיהם, וממילא הם משאירים את עצמם מחוסרי מעש.
תורת הלחימה
אלא שהקב"ה איננו מקבל אף אלטרנטיבה מארבעת השיטות הללו, והוא פוקד על משה; "דבר אל בני ישראל, ויסעו". אין להביט על מכשולי הדרך. לא לאחור – על המצרים חורקי השן – ולא על הים הגדול והאימתני שממול, הדרך היחידה היא צעידה בעקבות הוראותיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו : "ויסעו".
כך עלינו לנהוג גם במלחמתינו ב"פרעה" הרוחני. אין להטות אוזן לדעות ולמפלגות הפנימיות, שכן, מלבד הליקויים האסטרטגיים -הקיימים בכל אחת מהן – לוקה השיטה כולה בחסר, וזאת משום שהעבודה בכללותה מבוססת על שכלו של האדם, שמבטו מצומצם ומוגבל ואינו יכול להגיע רחוק. הדרך היחידה היא : צייתנות עוורת אחרי פקודות הקב"ה!
על אף שממולינו ניצב מחסום איתני ובלתי עביר, הרי שבהאזיננו לדברי הקב"ה ובקיימנו את מצוותיו, ללא כל סטיה – הרי שהים נבקע לשנים וניתן לעבור בו בחרבה – על קרקע מוצקת.
דרך זו פוטרת אותנו אחת ולתמיד מ"מצרים" ומ"פרעה", והיא מובילה היישר להר-סיני, בה מקבלים אנו את התורה – תורת-אמת.
