הכול כינוהו 'געצל העגלון'. יהודי פשוט היה, ומימיו לא זכה ללמוד תורה. בגיל צעיר התייתם מהוריו, והוכרח לשאת בעול פרנסת המשפחה. אך למרות עבודתו הקשה היה תמיד נוח לבריות ומעולם לא התלונן באוזני איש. בשקט היה מנהיג את סוסיו, הרתומים לעגלת-עץ מיושנת, ובעת הנסיעה היה מביט בהתפעלות בהדר הבריאה.
חבורת חסידים מחסידי 'החוזה מלובלין', רבי יעקב-יצחק הורביץ, מיהרה להגיע אל הרבי לרגל מועד חשוב. ביקשו החסידים את שירותיו של מיודענו העגלון, וזה נענה להם בשמחה.
הדרך ארוכה ומפותלת. החסידים לא שתו ליבם לשרב הכבד. שקועים היו בדברי חסידות נלבבים, ששמעו בעבר מרבם, וניצלו כל רגע עד שהגיעו למחוז חפצם. שמע העגלון את שיחתם, וכמובן לא הבין דבר. ליבו נצבט בקרבו. 'כמה מאושר הייתי לוּ הייתי מבין פירוש או אמרה חסידית אחת מדברי תורת הצדיק', הרהר במר-ליבו.
סוף-סוף נכנס העגלה לשערי העיר לובלין. החסידים קפצו מהעגלה ומיהרו לעבר בית-מדרשו של הרבי. טרם הספיקו להתרחק והנה הם שומעים את העגלון קורא אחריהם ומבקשם לעצור. 'הלוא את עשרת הרובלים שסיכמנו עמו מסרנו לו בשלמות, ומה הוא רוצה מאיתנו', תמהו החסידים, אך המתינו לשמוע את דבריו.
"בבקשה מכם", ביקש בקול תחנונים, "הזכירו את שמי לברכה לפני הרבי, געצל בן גיטל". דמעות לחות נקוו בעיניו.
בהתרגשות רבה נכנסו החסידים לחדרו של הרבי, ומסרו לו את כל פתקאות ה'פדיון-נפש' שלהם, ושל כל מי שמסר לידם, כדי למסור לרבי. בין הפתקאות ציינו לבקשת ברכה גם את שמו של העגלון.
'החוזה' עבר בעיניו הקדושות על כל אחת ואחת מהפתקאות, עד שהגיע לשמו של העגלון. פתאום נהרו פניו והוא קרא: "נשמתו של אדם זה מאירה וזורחת עד מאוד. הגידו-נא לי מיהו".
הביטו החסידים בפליאה זה בעיני זה, עד שאחד מהם השיב לרבי, כי איש פשוט הוא בתכלית, והוא העגלון שעמו הגיעו ללובלין. "בכל זמן היכרותנו עמו לא ראינו עליו כל דבר מיוחד", הוסיפו.
שתק הרבי ולא ענה דבר, והחסידים יצאו מן החדר בחרדת-קודש. עייפים ורעבים היו מעמל הדרך, אך דברי רבם בדבר העגלון העסיקו את מוחם ולא נתנו להם מנוח. הם הבינו כי יש דברים בגו, והחליטו יחדיו לצאת ולחפש את געצל ברחובות העיר, ולנסות לדובבו שמא יאמר להם דבר שיבהיר מעט את כוונת הרבי.
זמן-מה סובבו בעיר, עד ששמעו לפתע קולות זמר ושירה חזקה בוקעים מאחד הבתים. 'ודאי שמחת חתונה נחגגת שם', אמרו החסידים וקרבו למקום. והנה מה רואות עיניהם? במרכז מעגל גדול רוקד לו געצל העגלון בעיניים עצומות, מפזז ומכרכר לכל צד, ועל פניו נסוכה נהרת שמחה בלתי-רגילה.
המתינו החסידים בצד עד להפוגה שבין מנה אחת לשנייה בריקודים. או-אז התיישב געצל, מזיע וסחוט כולו, באחת מפינות הבית, והביט בחיוך לכל עבר.
"מזל-טוב!", ניגשו אליו החסידים בקריאת-שמחה. "ודאי חתונה זו היא של בן או בת קרוביך, הלוא כן?", שאלו.
"דווקא לא", ענה געצל במידת-מה של שובבות. "איני קרובם וגם לא הכרתי את החתן והכלה כלל. אך מה יש לנו להאריך, עוד מעט הריקודים יתחילו שוב, עלינו להזדרז". החסידים לא היו מוכנים לוותר, והפצירו בו רבות עד שניאות לספר להם את מה שאירע.
"בלכתי היום ברחובות לובלין", החל לספר, "שמעתי קולות זמר ושמחה, ומשום שחשקה נפשי במעט שמחה ולגימה של מצווה, צעדתי לעבר הקולות, עד שהגעתי לבית הזה. התברר לי כי חוגגים כאן חתונה של מצווה ממש, ליתום וליתומה. התיישבתי והאזנתי לצלילי התזמורת הערבים, ופתאום הבחנתי בכלה היושבת בפאתי הבית וממררת בבכי. בצד אחר נראה החתן, כולו כועס ורוגז, וסביב שניהם המולה של אנשים טובים, המנסים לדבר על ליבם.
"התקרבתי ושאלתי במה מדובר, וענו לי כי בין היתום לבין היתומה הוסכם, קודם שהחליטו להשתדך, כי הכלה תקנה לחתן טלית יקרה חדשה ומעוטרת, בשווי עשרה רובלים. הגיע יום החתונה ולנערה עדיין לא היה הכסף הדרוש לקניית הטלית. החתן הודיע כי לא ייכנס לחופה עד אשר יקבל את הטלית שהובטחה לו.
"ראיתי שללא עזרה מידית עלול בניין זה ליפול בטרם הוקם. בליבי גמלה החלטה לתת את עשרת הרובלים שקיבלתי מכם בעבור קניית טלית חדשה ומהודרת לחתן. לנגד עיניי עלה זיכרון ילדיי הרעבים ואשתי הממתינה למעט הכנסה, כדי לשלם לבעלי החנויות שמהם היא קונה בהקפה, אך גבר בי רגש הרחמים, לעזור בהכנסת כלה יתומה לחופה. במהירות הוצאתי את עשרת הרובלים ומסרתים לידי השושבינים.
"ברגע זה התחייכה הכלה והתפייס החתן, אווירת השמחה חזרה והחופה התקיימה כדת משה וישראל. אם-כן, הלא תבינו", סיים העגלון לחסידים ששמעו את סיפורו פעורי-פה, "כי יש לי חלק בשמחה זו, ומשום כך רקדתי ושמחתי בכל נימי נפשי".
עתה הבינו החסידים את עומק כוונת רבם בדבר נשמתו הזורחת ומאירה של געצל העגלון…
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
