המטוס המריא, טיפס לגובה שיוט והנוסעים כבר החלו לנמנם. לפתע נשמעה הודעה מהקברניט: "אני מצטער להודיע כי אחד המנועים חדל מלפעול והטיסה במצב זה מסוכנת למדיי. ניאלץ לשוב ולנחות. הנוסעים ייאלצו להמתין יום או יומיים עד שיתוקן המנוע, ואז נוכל להמשיך בטיסתנו. חברת התעופה מביעה את התנצלותה על הסבל שייגרם לכם".
שנים רבות פעל הרב יוסף ויינברג מניו-יורק כשליח נודד של הרבי מליובאוויטש למשימות מיוחדות בעולם. הפעם היה בדרכו לשליחות חשובה בדרום-אפריקה. טיסת 'פאן-אמריקן' יצאה מארצות-הברית ונחתה לתדלוק בדאקאר, בירתה של מדינת סנגל במערב אפריקה.
לפני ההמראה מדאקאר הבחין הרב ויינברג באדם צעיר שלא הסיר ממנו את מבטו. פתאום ניגש אליו האיש, הציג את עצמו בשמו, דוד פינטו, ושאל: "אתה יהודי או הודי?"… מכאן התפתחה שיחה חמה וידידותית, שהסתיימה בהבטחתו של הצעיר להניח תפילין מדי יום ביומו. הרב ויינברג חש כי בכך מילא שליחות חשובה בחנייתו הקצרה בדאקאר.
עתה, כשחזר המטוס לנחות בדאקאר, החל הרב ויינברג להרהר כי מן הסתם נועדה לו עוד משימה בעיר הזרה. ופתאום עברה צמרמורת בכל גופו. הוא נזכר ב'יחידות' שהייתה לו עם הרבי, קודם שיצא לדרכו.
ב'יחידות' תיאר את לוח-הזמנים שלו ואת מסלול נסיעתו. לפתע שאלו הרבי: "האם תהיה לך בדרך חניה ליום או יומיים?".
"לא", השיב הרב ויינברג. "אנו אמורים לעצור במקומות החניה רק לשעה או שעתיים, לצורך תדלוק והצטיידות במזון".
הרבי שאל שוב: "לא עוצרים בשום מקום ליום או יומיים?".
הרב ויינברג חזר על תשובתו, הפעם בקצת פחות ביטחון. "טוב, סע לשלום ושתהיה לך הצלחה רבה בנסיעתך", בירך הרבי.
עתה תמה על עצמו כיצד לא תפס אז כי הרבי רומז לו על חניה אפשרית של יום או יומיים. עתה לא נותר בו ספק באשר לשליחות שעליו לבצע בזמן השהייה הכפויה בדאקאר. הוא יצא לרחוב והחל לחפש יהודים.
הוא עבר ממקום למקום וכמעט התייאש. כל העוברים והשבים השיבו על שאלתו בשלילה. הם אינם מכירים יהודים במקום. לבסוף הפנה אותו מישהו לבעל עסק השוכן מול מלונו.
בחדר המנהל ישב אדם צעיר, וקידם את פניו בחביבות. הוא סיפר לרב ויינברג על עוד ארבע משפחות יהודיות המתגוררות במקום. הצעיר סיפר כי שמו קלמנט באג'יו, יהודי ממוצא לבנוני, שבא לדאקאר כדי לעזור לדודו בעסקיו. עתה הוא ממלא את מקום דודו, שנעדר לרגל עסקיו. "פרנסה יש לי כאן הרבה, אולם מהיהדות לא נשאר לי דבר. אפילו תפילין אין לי", סיים הצעיר.
הרב ויינברג הציע לצעיר לבוא עמו לחדרו במלון ולהניח תפילין, והצעיר התלווה אליו בשמחה. הרב גם הבטיח לשלוח לו תפילין, אם יקבל עליו להניחן בקביעות. הצעיר נענה בחיוב, אך אנחה נפלטה מפיו.
בארבעים ושמונה השעות הבאות היה הרב ויינברג עסוק ביצירת קשר עם המשפחות היהודיות ואף גילה עוד יהודים. ביניהם מצא שוב את דוד פינטו, שפגש תחילה בנמל התעופה, והלה נדהם לגלות כי יש עוד יהודים בדאקאר. הרב ויינברג יצר היכרות בין כולם, עד שקומץ היהודים נהפך לקהילה קטנה.
בתום היומיים יצא הרב ויינברג לנמל-התעופה, בעוד יהודי המקום מרעיפים עליו תודות וברכות. במיוחד נקשר אליו קלמנט באג'יו, שכמעט לא עזבו.
שעת ההמראה קרבה. הרב ויינברג חש כי דבר-מה רובץ על ליבו של הצעיר. הוא ניסה לדובבו, והצעיר נפתח וסיפר: לפני זמן-מה הכיר צעירה לא-יהודייה. הוא יודע את חומרת הדבר, אך אינו יודע אם יוכל לעמוד בפיתוי. מצוקתו גדולה, מכיוון שאין במקום צעירות יהודיות, וגם דודו, מנהל העסק, נשוי לנכרייה.
הרב ויינברג הבין כי זה רגע גורלי. בהתרגשות רבה אחז בידו, הביט בעיניו ואמר: "חס וחלילה! אתה יהודי, ועליך לעשות הכול כדי שאשתך וילדיך יהיו יהודים. אם תישא, חלילה, אישה לא-יהודייה, תנתק את משפחתך מעם-ישראל. הבטח לי כי תיסע לצרפת, שם תחפש צעירה יהודייה, ואיתה תקים בית יהודי חם".
הצעיר חיבק את הרב ויינברג בחום ואמר: "כבוד הרב, אני מבטיח!". לשניהם זו הייתה פרידה קשה ומרגשת, ואחריה עלה הרב למטוס.
בהגיעו לדרום-אפריקה שיגר במהירות מכתב לרבי מליובאוויטש, ותיאר את מצבם של יהודי דאקאר. אין להם שום חפצי-קודש, גם הבסיסיים ביותר, כתב. ואכן, מיד בהתקבל מכתבו שלח הרבי לדאקאר תפילין, מזוזות וספרי-קודש.
לקראת חג-הפסח שלחה מזכירות הרבי מצות לדאקאר. על כך קיבל הרב ויינברג דיווח מעניין. דוד פינטו וקלמנט באג'יו, שנעשו בינתיים ידידי-נפש, כתבו לו, כי בהתקבל המצות ששלח הרבי ערכו השניים ליל סדר משותף לכל יהודי דאקאר. לדבריהם, השוו המשתתפים בין משה רבנו המקראי ל'משה רבנו' שבדור הזה, הדואג גם ליהודים בפינה נידחת בעולם.
כעבור זמן התקבלה בביתו של הרב ויינברג הזמנה לחתונת קלמנט באג'יו. במכתב שצורף נכתב כי את הכלה, צעירה יהודייה, אף היא ממוצא לבנוני, מצא בפאריז, כפי שהבטיח.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
