שאלה בפורום: אצל מי להתארח בראש השנה?
מלחמת-העולם השנייה. יהודים רבים נלקחו לעבודות כפייה בהרי הקרפטים, באזור שבו הציבו הגרמנים את כוחותיהם מול הרוסים. כאשר כוחות הצבא האדום החלו להתקדם, פעלו הגרמנים לקדם את פני האוייב הרוסי. הם חפרו חפירות עמוקות, שהיו מוסוות היטב, בתקווה להפיל לתוכן את הטנקים הרוסיים.
המלאכה המפרכת הזאת הוטלה על היהודים. הם הופעלו על-ידי הצבא ההונגרי, בפיקוד הגרמנים. כשרגליהם שוקעות בבוץ הטובעני, בימים של קור מקפיא וגשמי זעף, או תחת השמש הקופחת בימי הקיץ הלוהטים, עבדו היהודים ביום ובלילה בהכנת הביצורים.
אחי, אלכסנדר בנט, היה בין היהודים האלה. הוא נלקח לעבודות כפייה בשנת תש"ג. בהיותו מקפיד על שמירת מצוות, חיפש כל דרך לקיים מה שאפשר. במשך הקיץ הרהר בחגים הקרבים ובאים, ורצה בכל מאודו שיהיה לו שופר לתקוע בו בראש-השנה. זו הייתה משאלת-לב שנראתה כחלום.
יום אחד, בעודו הולך למקום הביצורים והחפירות, הבחין פתאום בקרן בהמה המוטלת בצד הדרך. ליבו התמלא אוֹשר. הוא התכופף, הרים את הקרן ובדקהּ מכל צד. הקרן נראתה לו מתאימה לגמרי לעשיית שופר.
רגליו נעשו קלות והוא מיהר לשתף את חבריו בסוד המציאה הנדירה. בהתרגשותו הדביק גם אותם, והם העבירו את הקרן מיד ליד. ואז החלו לצוץ השאלות: כיצד אפשר להכין ממנו שופר בלי הכלים הנדרשים וללא כל ידע בייצור שופר? ומי יקבל עליו את הסיכון לתקוע בו, בסביבה שורצת חיילים?
אחי לא הניח לחששות לעמוד בדרכו. לצד עבודתם בחפירות עמלו הוא וחבריו שבועות רבים על הכנת השופר, נעזרים בכל כלי הבא לידם. הם הצליחו לנקותו מהעצם הפנימית, ולאחר מכן, בעזרת אבנים, עמלו ללטש את הפה הצר וגם את הצד הרחב. לבסוף זכו לברך על המוגמר, וקרן השופר השמיעה קולות הראויים לתקיעה. גדול היה אושרו של אחי, והוא המתין בלב נרגש לראש-השנה.
עדיין עמדה לפניו הבעיה כיצד יחמוק מעיני הממונים עליו. שינויים מפתיעים במערך המלחמה היו בעזרו. באותם ימים התקדמו הרוסים הרבה, ובאלול כבר היו קרובים מאוד. הצבא ההונגרי החל לסגת אחורה.
במצב שנוצר הרשו לעצמם אחי ואחד מחבריו לחמוק מהמחנה יומיים לפני ראש-השנה. הם התרחקו מהמחנה ומצאו ערוץ נחל, ובו הסתתרו.
בוקר ראש-השנה הגיע. אחי וחברו קמו בהתרגשות והתפללו על-פה, ככל שזכרו. ברגע הנכון הוציא אלכסנדר את השופר, והחל לתקוע…
הם לא יכלו לדעת שהם נמצאים סמוך למקום שבו התמקמה מפקדה רוסית. קולות התקיעה הגיעו לאוזני החיילים הרוסים, והללו הזעיקו בבהלה את מפקדיהם. הללו הורו לבדוק מיד את מקור הקולות.
אך סיים אחי לתקוע והם היו מוקפים חיילים רוסים. הללו כבלו את ידיהם ולקחום שבויי מלחמה. מראם העלוב של השניים היה בו כדי להעיד שאין הם אויבים מסוכנים, ולכן לא הבינו את היחס העוין כלפיהם מצד הרוסים.
אך כשעמדו למשפט שדה הבינו באיזו צרה הם שרויים. הם הואשמו כי אינם אלא מרגלי-חרש, שנשלחו מטעם האויב הגרמני לבלוש אחר עמדותיהם של הרוסים. בקולות שהשמיעו ודאי אותתו לגרמנים.
חיש-מהר נגזר עליהם דין מוות. הם הוצאו אל השדה מלוּוים בכיתת יורים. עוד רגע קט וכבר לא היו בין החיים. אך פתאום הגיח מקצה המחנה מפקד רם-דרג, ושאל לפשר הדבר. לאחר שסיפרו לו את העניין ניגש אל אחי ואל חברו ושאל: "מדברים יידיש?".
השניים הבינו מיד כי המפקד יהודי, וענו בחיוב. הוא הוסיף לשאול: "כמה זמן אתם מתחבאים?". הם השיבו: "דרַיי מאָנַטְן" [=שלושה חודשים]. המפקד הביט בהם בחשדנות: "אינכם יהודים! יהודים אומרים 'דריי חודשים'"… רק לאחר שאחי הוציא מתרמילו ציצית השתכנע המפקד.
הוא ציווה על פקודיו להתפזר, ולקח את השניים אל חדרו. אחי וחברו, שחשו עתה בטוחים יותר, סיפרו למפקד את כל מה שעבר עליהם.
כמה חודשים קודם לכן שוחרר חבל-הארץ הראשון ברומניה. עתה השתחררה המדינה מעול הנאצים ופתחה את שעריה לפני הרוסים, שנכנסו אליה ללא מלחמה. בחבל-ארץ זה שכנה העיירה ססרגן (כיום רגהין), עיירת הולדתנו.
המפקד, שהופיע כמלאך משמים, דאג שהשניים יגיעו למקום מבטחים. מכיוון שהמפקדה שכנה בגבול רומניה-אוקראינה, הציעו להם הרוסים ללכת לכיוון רומניה, ששם יהיו בטוחים יותר.
אחי לא שכח כל ימיו כי בזכות תקיעת השופר ניצל מהגרמנים. הוא היה מהיהודים הראשונים ששבו לססרגן לאחר המלחמה, ושם פעל במרץ לשיקום הפליטים השבים לעיירה.
(תודתנו למספר הסיפור, מר שמואל בנט מפתח-תקווה)
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
