הסיפור קרה לפני יותר מיובל שנים, קודם שאור התורה והמצוות הופץ והתפשט ברחבי ארה"ב. היהודים שהקפידו על שמירת שבת כהלכתה, ב'ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות', היו מעטים באותם ימים. בעלי המפעלים והחנויות דרשו במפגיע מפועליהם לעבוד גם בשבתות. מי שסירבו – נדחו ממקומות העבודה או לא התקבלו אליהם מלכתחילה.
מאחורי דרישה בלתי-מתפשרת זו של המעסיקים עמדה, בין השאר, העובדה שהמשכורות בארה"ב שולמו בסוף כל שבוע (ולא בסוף החודש). מכיוון שסוף השבוע של הגויים חל בשבת, הרי שמיד עם קבלת משכורותיהם, היו העובדים יוצאים לקניות בחנויות. בעלי החנויות לא הסכימו אפוא להחמיץ את ההכנסה השמנה שהניבו המכירות בשבתות.
באותם ימים התגוררה באחת הערים משפחה שומרת מצוות, שהיגרה לארה"ב מפולין. על-אף קשיי הפרנסה הגדולים התעקש אבי המשפחה לשמור שבת ויהי-מה. בגלל התעקשותו זו לא הצליח להחזיק מעמד בכל עבודה שניסה יותר מכמה שבועות בלבד.
בתקופה הראשונה לעבודתו היה מוצא בכל פעם תירוץ אחר להיעדרותו מהעבודה בשבת, אך כשחלפו כמה שבתות והאמת מאחורי היעדרותו העקיבה נחשפה – היה מפוטר ממקום העבודה. כך התגלגל לו האיש ממפעל למפעל ומבית-עסק אחד למשנהו.
הגיעו הדברים למצב שהיהודי לא הצליח עוד לשאת בעול תשלומי שכר הדירה שבה התגורר עם משפחתו. בוקר סגרירי אחד השליכו בעל הדירה הגוי, עם אשתו וילדיו הקטנים, לרחובה של עיר.
בקומת המרתף של בניין מגורים סמוך התגורר איש-שירות, שדאג לכל העניינים המשותפים של הדיירים – כנהוג בארה"ב. כשראה הלה את בני-המשפחה נזרקים לרחוב, נכמרו רחמיו עליהם והוא הציע להם מגורים בקומת המרתף.
התנאים במרתף היו קשים מאוד, בלי מים ובלי חשמל. בני-המשפחה היו צריכים למצוא מקום לעצמם בין גושי הפחם ששימשו למערכת ההסקה המרכזית של הבניין. אך באין חלופה טובה יותר, הודו בני-המשפחה לאיש הטוב על החסד שעשה איתם. כך לפחות היו להם קורת-גג וארבעה קירות, שהגנו עליהם מפני הגשם והקור, וכן מקום להניח בו את הראש בלילה ולישון.
יום אחד, לאחר שהייה ממושכת בקומת המרתף, הפציעה השמש בחוץ והילדים הקטנים עלו מהמרתף ויצאו לרחוב לחלץ מעט את עצמותיהם ולשחק. מראם היה עלוב ומוזנח ופניהם וידיהם מפויחות מהפחם. באותה שעה עבר ברחוב יהודי, מהגר גם-כן, אשר עם בואו לארה"ב התרחק מיהדותו. לפתע נזקפו אוזניו של האיש והוא שפשף את עיניו כדי להיווכח שנית בפלא שנגלה לפניו – ילדים כושים דוברי יידיש!…
כשניגש אליהם הבין כי הילדים אינם כושים, אלא יהודים ממוצא אירופי, שפניהם שחורים מפחם. בין האיש לבין הילדים התפתחה שיחה ערה, שממנה למד על מצבה העגום של משפחתם. האיש, שהיה בעל אמצעים, לא נשאר אדיש. הוא נכנס לבניין עם הילדים וירד לקומת המרתף. בדיוק באותה שעה שהתה האם בחדרון פנימי כלשהו. האיש הוציא מכיסו חמש-מאות דולרים והניחם על אחד הארגזים ששימשו רהיטים. זה היה סכום גבוה מאוד במושגי הימים ההם.
לפתע הופיעה האם והופתעה לראות את האיש ואת הכסף. בתשובה לשאלתה אמר לה האיש כי שמע מפי ילדיה על מצבם העגום וכי החליט לקיים מצוות צדקה ולסייע להם למצוא מקום מגורים ראוי יותר.
האישה סקרה את האיש בעיניים בוחנות. "האם אתה שומר שבת?", שאלה אותו לפתע. האיש התבלבל לשנייה מהשאלה הלא-צפויה. כעבור רגע התעשת וענה את האמת: "לא, איני שומר שבת. בעבר שמרנו, אך כאן באמריקה, זה פשוט בלתי-אפשרי".
האישה השפילה את עיניה ואמרה בקול שקט אך בטוח: "אם-כן, איננו מעוניינים בכספך. אנחנו נמצאים כאן רק בגלל הקפדתנו חסרת-הפשרות על קדושת השבת. לא נוכל להסתייע בכסף שהושג על-ידי חילול שבת".
האיש היה המום. הוא נטל את כספו בחזרה והסתלק כלעומת שבא, מזועזע עד עומק נשמתו. כשבא לביתו סיפר על כך לאשתו, שהייתה נפעמת אף היא ממסירות-הנפש של המשפחה המסכנה למען השבת.
בעקבות המקרה הזה גמלה בליבם של בני-הזוג החלטה לשוב ולשמור שבת. שמירת השבת גררה קיומן של עוד מצוות, ובתוך זמן חזרה המשפחה לחיי תורה ומצוות מלאים.
גם לבני המשפחה השנייה עזר הקב"ה והם הצליחו להשתקם ולחזור לחיים תקינים בבית משלהם.
שתי המשפחות זכו להקים דור ישרים, ולגדל בנים ההולכים בדרך ה', ובהם גם גדולי תורה ומזכי הרבים (שמסיבות מובנות שמותיהם אינם נחשפים).
סיפור זה סיפר הרב שמחה קוק, רבה של רחובות, לגאון הרב חיים קרייזווירט, רבה המנוח של אנטוורפן. כשמוע הלה את הסיפור, הגיב בצטטו את הפסוק משיר-השירים: "אל תראוני שאני שחרחורת"…
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
