כאשר דוברי הממשלה אומרים שהמספרים המתפרסמים בתקשורת, באשר לעסקה הנרקמת לשחרורו של גלעד שליט – מוגזמים, מותר לפקפק מעט בטיב ההכחשה. מהניסיון שלנו במשאים ומתנים של ממשלות ישראל, התברר שהדיווחים שבאו מהצד הערבי על היקף הוויתורים הישראליים היו אמינים יותר מההכחשות הישראליות. זה חלק מתהליך פסיכולוגי להכשרת דעת הקהל לוויתורים מפליגים, שהשכל הישר אינו יכול לקבלם.
השאלה העומדת לפנינו אינה קלה כלל וכלל. על כף המאזניים מונחים שלומם וגורלם של חיילים שבויים, שעם-ישראל שלח אותם למשימות של הגנה על חיי כולנו. עלינו לעשות הכול להשיבם בריאים ושלמים לבתיהם. כאשר משפחות החטופים אומרות שאין מחיר יקר מדיי בעבור שחרור בניהן, הן צודקות ברמה מסויימת. ועם זה, יש מחיר שאסור לשלם.
נדיבות אכזרית
מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות הגדולות ביותר. חיי העם היהודי שזורים אין-ספור סיפורי מסירות-נפש בלתי-רגילים, שנעשו כדי לפדות שבויים ולהחזירם לבתיהם. ובכל-זאת קבעו חז"ל כלל גדול: "אין פודים את השבויים יתר על דמיהם". וכי יש מחיר שהוא מוגזם לפדיון שבויים? וכי חירותו של יהודי הנתון בשבי נמדדת בכסף? מתברר שיש מחיר שאסור לשלם.
המחיר נעשה מוגזם ברגע שבו חירותו של יהודי אחד עלולה להפוך לשלילת חירותו של יהודי שני. אם תשלום מוגזם לחוטפים יעודד אותם לחטוף יהודים נוספים, הרי נדיבות-הלב והדאגה לשלומו של חטוף אחד נהפכת לאכזריות בעבור יהודי שני. אין לנו רשות להעניק חירות לאדם אחד, ולגרום שאחרים יאבדו את חירותם מפני שחטיפה נתפסת כמעשה שמניב רווחים והישגים גדולים.
ההלכה שקבעו חז"ל נאמרה על תשלום כסף, וגם כאן הם קבעו שתשלום מופרז הוא בלתי-מוסרי. על-אחת-כמה-וכמה בענייננו, שהתשלום נעשה בדמות הוצאתם של מחבלים מסוכנים מבתי-הכלא. התוצאה תהיה לא רק שלילת חירותם של יהודים נוספים, אלא זו חריצת דין מוות על יהודים, שישלמו על כך בחייהם לא-עלינו.
בדיקה של כל העסקות הללו בעבר מוכיחה כי שחרור המחבלים גרם אובדן חיים גדול פי כמה וכמה. עסקת ג'יבריל, ששחררה שלושה חטופים, הזרימה לשטחי יש"ע מאות פעילי טרור, שגבו את חייהם של מאות יהודים. גם 'מחוות' של שחרורי מחבלים במסגרת הסכמי אוסלו גרמו לנו קרבנות רבים. אין שום סיבה לחשוב ששחרור מחבלים בעבור גלעד שליט יניב תוצאה אחרת.
אחריות בלי רגשנות
על הטענה הזאת נוהגים להגיב: האם היית אומר את הדברים לוּ בנך היה יושב בשבי החמאס? זו טענה לא-הוגנת. כל אב היה עושה הכול כדי לשחרר את בנו, ולא היה מוכן לשקול שום שיקול אחר. זה תפקידן של משפחות החטופים – להרעיש שמים וארץ למען יקיריהן. אין זה מעניינן להעמיד שיקולים אחרים מול גורל ילדיהן. אבל מדינה נדרשת לחשוב על טובת כלל אזרחיה. אסור לה להיות רגישה לגורל הפרט ולגרום לציבור אסונות גדולים פי כמה וכמה.
העובדה שלחטופים יש פנים ושמות ובני-משפחה ידועים הנקרעים מכאב ומדאגה, מטשטשת את הסכנה שבשחרור מחבלים, שכן קרבנותיה הצפויים של העסקה הזאת עדיין אינם ידועים. אנחנו נראה, חלילה, את התמונות ונשמע את השמות רק בעתיד. אולם גזר-דינם של כל הקרבנות העתידיים כבר ייחרץ ברגע שישוחררו חס-ושלום המחבלים מכלאם.
יש כאן ברירה אכזרית וקשה מנשוא, אבל זה תפקידם של מקבלי ההחלטות. עליהם לשאת באחריות לשלום הציבור ולאינטרסים הקיומיים של מדינה שלמה. הם חייבים להיות קשוחים ולהמתין בסבלנות, עד שתימצא הדרך להחזיר את החטופים בשלום, בלי לסכן את שלום הציבור כולו.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
