הרדלי, הונגריה 1968. עיירה קטנה שתושביה נוצרים קתולים. בעבר נמנו גם יהודים על תושבי המקום, אך במלחמת העולם השנייה, שעה שצבאות גרמניה הנאצית כבשו את הונגריה, לא נותר שם כמעט אף יהודי אחד לפליטה. "כמעט" אמרנו? – כן. ילד אחד ויחיד מילדי העברים נותר, ואיכר רחמן הכניסו לביתו.
פאול, ליתר דיוק – בנימין, היה אפוא ליהודי היחיד בהרדלי. הוריו המאמצים העסיקוהו בעבודות הבית, וכשבגר שימש כטבח במסעדת העיירה.
כמה שהדבר נשמע מוזר, הרי שעל אף התקופה הארוכה שעברה עדיין ידע בנימין על יהדותו וניסה, כפי יכולתו וידיעותיו, לשמור עליה. שוכן הוא לבדו בקיטונו הצר ואינו חולק את חייו עם איש, שכן נזהר הוא מקרבה יתרה לגויי העיירה.
קשה להיות כך, נכון, אך בנימין היה שמח בחלקו, הודה לבורא העולם על העבר והתפלל על העתיד. רגעים קשים עבורו היו אלו של ימי ראשון, שעה שהיה מציץ מבעד חרכי חלונו המשקיף על מרכז העיירה, ורואה את כל התושבים צועדים לאטם לכנסיה. מדוע נגזר עליו להיות בסביבה שכזו? ללא חברה וללא שתהיה לו הזדמנות להשיח את צערו בפני אחרים?
כך עברה לה תקופה ארוכה, עד שיום אחד ארע המשבר. כשדמעות זולגות מעיניו דיבר בנימין, כאילו אל עצמו : "איני יכול להמשיך כך לבדי. אני חייב לדבר עם מישהו יהודי, להשיח בפניו את רחשי לבי" – ובקול נמוך וחלש המשיך – "באם לא אפגוש תוך שבועיים פנים יהודיות, אלך אל כומר העיירה ואמיר את דתי"…
כך שח לו בנימין, הטבח הפשוט והתמים, במר לבו. הוא התכוון ברצינות לכל מילה שאמר.
יום רודף יום והנה הגיע היום המיועד בו פג ה"אולטימטום". ידיו הכינו בשגרתיות את תפריט המסעדה אך ראשו ומחשבתו במקום אחר. כן, אחר הצהרים ילך אל הכומר וימיר את דתו… "אין ברירה" – חשב לעצמו.
"מחפשים אותך" – נכנס בעל המסעדה ואמר. בנימין הפנה את ראשו ובעיניים נוצצות הביט בנכנס. הוא לא האמין למראה עיניו. לפניו עמד יהודי במלוא מובן המלה. ממש כמו שאבא וסבא היו נראים : זקן, מגבעת, מעיל ארוך וציציות…
"יהודי אתהה – שאל אותו הלה ובנימין נותר על מקומו כמאובן.
"כ..כ..כן" גמגם בהתרגשות.
"הא לך מצות לליל הסדר הקרב ובא" – אמר האיש.
…מה שהתברר בינתיים יתכן ויפתיע אף אתכם : אותו יהודי מזוקן היה לא פחות מאשר אחד מחסידיו של הרבי מליובאוויטש, המתגורר בארצות-הברית.
כמה ימים קודם חג הפסח פנה אליו הרבי וציווהו לנסוע לעיירה הרדלי שבהונגריה לראות אם יש שם יהודים, ואם כן, למסור להם בשליחותו של הרבי שלוש מצות שמורות עבור כל אחד מלילות הסדר.
החסיד לא שאל שאלות ופנה מיד לדרכו ורק אחר מאמצים רבים הצליח להגיע לעיירה נידחת זו. איש מתושבי העיירה לא ידע לספר לו על יהודים המתגוררים במקום, אך הוא לא נרתע והמשיך בחיפושיו, שכן, אם הרבי אומר, מוכרח להיות שיהיה ולו רק יהודי אחד. ואמנם אחד מזקני העיירה זכר עדיין את סיפורו של הילד היהודי והפנה את המתעניין למקום עבודתו.
את הסיום ננסח כך: יהודי בודד? – אין דבר כזה!
