בית חב"ד הולילנד

מיכאל אבי יונה 2/4

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

אנו יוצאים ממצרים?

הבה נחגוג זאת!

"צו את אהרן ואת בניו לאמר" – פותחת הפרשה, ומסביר רש"י : "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות".

 בכל התורה כולה מוצאים אנו מספר לשונות בדברי וקריאת ה' למשה : "דבר אל"; "אמור אל", וכן את הלשון "צו את". "דבר" ו"אמור" הינם ציווים שיכולה להיות בהם מציאות של "אמרת – אמרת!", כשלעומת זאת "צו" – הנו ציווי, פקודה! – כזז שאסור לסרב לה.

 נכון הדבר שאת כל המצוות עלינו לקיים ללא פשרות, שהרי הן המחברות בינינו ובין הקב"ה, כמרומז בלשון המילה – 'מצוה' – מלשון 'צוותא' ; חיבור המצווה עם המצווה. אך במצוות מסוימות מתבטא ה"ציווי" – ה"צוותא" בצורה גלויה וברורה : "צו" ! – "אין צו אלא לשון זירוז".

 בחשבון נפש כנה, על התנהגותנו היום יומית, נגלה, כי במצוות מסויימות עלולים אנו להכשל ביתר קלות, לעומת מצוות אחרות עליהן לא נסכים לוותר למרות היותן קשות לקיום.

אין זאת, אלא, שבמצוות מסוימות ניכר יותר ה"צו" – "צוותא וחיבור" של מקיים המצווה והמצווה.

מצוות אלו חייבים לשמש לנו כ"מידגם", כיצד עלינו לקיים את כל המצוות כולם.

המדגם

 אך, כיצד מגיעים לקיומן של כל המצוות בצורה שווה? תשובה לכך נוכל למצוא בענינו של חג-הפסה הקרב ובא. את החג אנו חוגגים כזכר ליציאת מצרים וכמאמר חכמינו זכרונם-לברכה : "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כמובן שאין הכוונה שעלינו לדמיין זאת בלבד, שכן כל אחד ואחת, בתוכו פנימה ימצא את ה'מצרים' (מצרים מלשון מיצר) שלו, משם צריך הוא לצאת.

לשם כך – לדעת כיצד לצאת מ'מצרים' – עלינו להתבונן מה קרה בזמנו לאבותינו ביציאתם ממצרים :

מעבר חד

 חג הפסח, הנקרא גם זמן חירותנו, הביא מעבר של עם ישראל משבט של עבדים לאנשי העולם הגדול – בני חורין. יציאה מהדרגה הנחותה ביותר של עבודה אל דרגת השיא של חרות. מענין שגם זמן האביב בו יצא העם ממצרים מסמל מעבר חד : כאשר האדמה מתעוררת מתרדמת החורף ומשתחררת מכבלי הגבלות הקור, הפריחה מתחילה לפרוח וללבלב. שינוי זה הינו כה דרסטי – ללא כל יחס – כאשר מהגרעין הרקוב שבאדמה צומחת תבואה חדשה, חיה ופורחת.

 כך הוא בתפקידו של היהודי ביציאתו ממיצריו והגבלותיו. עליו להוציא את כל הנמצא במישורים האמורים – מ"עבדות" (מן המיצרים וההגבלות שלהם), ל"חרות" – על-ידי נשיאתם אל הרוחני יותר, עד כדי עבודת ה' בכל פרט שבהם.

כלומר: גם את מעשיו הטבעיים, כמו אכילה, שתיה וכדומה, על האדם לשנות, והשינוי צריך להיות מהותי :

 צא!

עליו ללמוד לאכול – כדי שיוכל ללמוד יותר תורה ולקיים מצוות ; כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה'. גם בעצם אכילתו הוא עובד את ה', על-ידי כך שהוא מברך לפני האכילה ולאחריה וכדומה.

כאשר נתקל האדם, בחייו היום יומיים, בדברים המהווים 'מצרים' – במשמעות של מיצרים והגבלות המגבילים ומפריעים לו מלפתח במלוא המדה את טבעו היהודי, הרי הוא שואל את עצמו: איך אפשר לצאת "משעבוד לחרות ומאפלה לאור גדול"? – עליו לזכור כי גם חג-הפסח ויציאת מצרים היוו "מהפך" מן הקצה אל הקצה, מהשתעבדות נחותה ביותר, לעובדי-אלילים שפלים ביותר, עד למצב של "זה אלי" – שבני-ישראל עמדו על שפת הים והצביעו ואמרו "זה א-לי" – ואז צעדו אל הר-סיני שם קיבלו את התורה שבכתב ושבעל-פה…

מערכת האתר

השאירו תגובה