יום אחד שמע הבעש"ט על יהודי, תושב אחד הכפרים, שליבו מלא ביטחון בה' ולעולם אינו נתפס לדאגה כלשהי. החליט הבעש"ט לתהות על קנקנו של יהודי זה ונסע אליו.
קיבל האיש את אורחו, בלי שידע את זהותו, בסבר פנים יפות. בתוך כך החל הבעש"ט לחקור את האיש על חייו ומעשיו. התברר כי הלה חוכר אחוזה מאדון המחוז. באחוזה זו הוא מפעיל אכסניית-דרכים ומגדל גידולים חקלאיים.
"כמה אתה משלם דמי חכירה?", התעניין הבעש"ט.
"שלושת-אלפים זהובים לשנה", השיב האיש.
"ובכמה תשלומים עליך לשלם את הכסף?", שאל הבעש"ט.
"אני משלם הכול בבת-אחת, בסוף שנת החכירה", באה התשובה.
מהמשך השיחה התברר לבעש"ט כי שנת החכירה הנוכחית עומדת לחלוף בתוך כמה ימים. "האם כבר השגת את מלוא הסכום, או לפחות את רובו?", שאל את מארחו.
"עוד לא", השיב.
"שמא סומך אתה על חובות שאחרים חייבים לך?", הוסיף הבעש"ט לחקור.
"לא ולא", אמר האיש בשלווה, "אין איש חייב לי פרוטה ואני סומך אך ורק על הקב"ה".
הבעש"ט לא הרפה. "מדוע אינך מנסה להשיג את הכסף? אולי תלווה מידידים?!".
"פסוק מפורש הוא בתהילים, 'טוב לחסות בה' מבטוח באדם'", אמר האיש בפשטות. "אדם, היום הוא כאן ומחר שם, ואילו הקב"ה לא יעזוב עני ביום צרה".
התפעל הבעש"ט ממידת הביטחון שהפגין החוכר הכפרי, וביקש רשות להישאר בביתו עוד כמה ימים, לראות איך ייפול דבר. הסכים הכפרי בחפץ-לב. "הכנסת-אורחים מצווה חשובה היא", הפטיר והוסיף לשרת את הבעש"ט גם בימים הבאים.
יומיים לפני מועד תום השנה באו לאחוזה נציגיו של המושל ותבעו מהיהודי לסלק את חובו. "אמרו לאדון כי עדיין לא הגיע מועד הפירעון".
למחרת עם שחר חזרו ובאו אנשי המושל לתבוע את דמי החכירה. "עוד היום גדול", השיב להם החוכר, כנקדימון בן-גוריון בשעתו.
לעת צהריים עצרה בפתח האחוזה עגלה רתומה לסוסים. מהעגלה ירדו שלושה סוחרי תבואה. "רצוננו לקנות מהאדון כך וכך כורים של חיטה, כך וכך שעורה, כך וכך שיבולת-שועל", אמרו. "שמענו כי האדון איש קשה ולא קל לעשות עמו עסקים. נודע לנו כי מנוסה אתה בקשריך עמו. בקשתנו אפוא ממך כי תואיל לתווך בינינו לבין האדון, ואנו נשלם לך דמי תיווך בעין יפה".
הקשיב להם היהודי, שמע את הסכום שהם מוכנים להוציא על הקנייה, ואמר: "התשלום שבכוונתכם לשלם על התבואה הוא להערכתי גבוה מדיי, ואני משער כי האדון יסכים לעסקה גם במחיר נמוך מזה. לעומת זאת, בעבור התיווך מבקש אני שלושת-אלפים זהובים".
הביטו בו הסוחרים כפי שמביטים על אדם תאב-בצע או שאינו יודע להעריך שכר עבודה בהיגיון. "תפסת מרובה לא תפסת", אמרו לו. "מוכנים אנו לשלם לך חמש-מאות זהובים, אך לא יותר מכך".
סירב האיש להתמקח איתם. "גם אם תציעו לי שלושת-אלפים זהובים פחות אחד, לא אסכים", הודיע בנימה נטולת תרעומת, ומיד הוסיף: "בבקשה, רשאים אתם לפנות אל האדון בעצמכם או להשיג לכם מתווך אחר".
"נלך לדרכנו ונקווה להשיג מתווך נוח יותר", אמרו הסוחרים המאוכזבים ונפנו לדרכם. "לכו וה' יהיה בעזרכם", בירכם האיש.
הלכו הסוחרים והאיש שב לענייניו בשלוות-נפש מפליאה. בעוד כמה שעות יפקע מועד התשלום שעליו התחייב לבעל האחוזה, והנה הוא מוכן להחמיץ עסקה שהייתה מכניסה לו נתח נכבד מחובו לאדון.
ישב היהודי ועיין בספר. לאחר מכן הגיעה שעת מנחה, והוא עמד להתפלל בנחת ובכוונה. היום פנה, והשמש כבר עמדה לשקוע. שליחי האדון התייצבו בשלישית בביתו ותבעו ממנו, הפעם בתקיפות יתרה, את התשלום. "אל תעשה מאיתנו צחוק", כעסו. "שק תירוציך התרוקן!".
"עמדו כאן ואביא לכם את הכסף", אמר להם היהודי ויצא מביתו. התייצב בפתח האחוזה והביט אל האופק. הבעש"ט עקב אחריו בעניין רב.
לפתע נראתה עגלת הסוחרים שבה לעבר הבית. עצרו הסוסים בצניפה ורגליהם העלו ענן אבק. "מסכימים אנו, מסכימים!", קראו השלושה לעבר החוכר. הם סיפרו לו כי כל הצעות המחיר שקיבלו בשעות האחרונות היו גבוהות בהרבה מההצעה שקיבלו ממנו, ובכלל זה דמי התיווך הגבוהים. פנה החוכר אל הפריץ, תיווך בעסקה בהצלחה, קיבל את דמי התיווך ופרע את חובו עד הזהוב האחרון.
לימים, כשסיפר הבעש"ט לתלמידיו על אותו חוכר, סיים ואמר: "בזכות מידת הביטחון שלו זכה יהודי זה שכל מי שבאו עמו במגע – יצאו מרוצים. האדון והסוחרים יצאו מרוצים מהעסקה המוצלחת שעשו זה עם זה; החוכר עצמו בא על שכרו ביד נדיבה ופרע את חובו; הקב"ה מרוצה מהאמונה התמה שהפגין הכפרי הפשוט; וגם אני יצאתי נשכר, שכן הייתי עד לגילוי מופלא של ביטחון בה'".
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
