דוברומיסל היתה ידועה בדרך כלל כעיירה שלווה, שמועטים בה הסכסוכים. אמנם בתחום חיי המשפחה היו בה בקיעים, ובבתים רבים לא שרר שלום בית. הדבר נבע מחשד הדדי מופרז, הרבה סיפורי רכילות התהלכו בעיירה, ואלו גרמו לגירושין רבים.
ר' תנחום שמואל רב העיירה ראה במקרים הרבים של הפרת שלום הבית בעיה כאובה, וניסה לשנות את המצב. כאשר בא אליו זוג עם תלונות הדדיות, היה משתדל להוכיח את שני בני הזוג בחיבה ובדרכי נועם, ולשכנעם כי אין בסיס לחשדותיהם. תכופות היה בוכה יחד עם בני הזוג עצמם על צערם, וניסה להשפיע עליהם שלא יתגרשו, בהתבססו על מאמרי חז"ל שונים כגון זה שהגמרא (גיטין צ, ב.) אומרת: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". ברם כל זה כמעט שלא הועיל; רק לעיתים נדירות הצליח לשכנע זוג להימנע מגירושין. גירושין אלה גרמו הרס רב לחיי היהודים בדוברומיסל. כאשר המגרש היה ישראל, פעמים שהזוג התפייס ונישא מחדש.
אך במקרה שהיה האיש כהן, נמנע מהם להינשא , והרי הכהנים מפורסמים כקפדנים. לכן, גזר ר' תנחום שמואל תענית, ועורר את הציבור לתשובה כדי לעצור את מגפת הגירושין בעיירה. פעמים רבות יצא עם כל הקהילה לבית העלמין, שם אמרו תפילות שונות ותקעו בשופר; אך מספר הגיטין לא פחת.
המצב השתנה כאשר ר' גבריאל חתנו של הרב הגיע לעיירה. ר' תנחום שמואל שלח את כל הבאים אליו עם סכסוכים משפחתיים אל חתנו. זה פעל בעניין לפי גישה משלו. בהיותו מתון מטבעו הרי מיד כאשר הגיע אליו מקרה של העדר שלום בית, הקדיש מספר ימים לבירור הגורמים לכך שבני הזוג אינם יכולים לחיות בשלום. כיוון שידע שככל שסכסוך בין בני זוג מתפרסם יותר כך הוא הולך ומחריף, פעל את פעולותיו בחשאיות מוחלטת, כך ששום אדם נוסף לא ידע דבר.
תוך כדי חקירה ודרישה אשר התמשכה לעתים מספר שבועות, התברר תכופות שהגורמים היו חשדות שווא שנוצרו או שהתחזקו על ידי רכילויות של מחרחרי ריב. לפתע נוכחו בני הזוג לדעת כי הלכו שולל אחר דברי הבל. עתה היתה מלאכתו של חתן הרב קלה יותר, והזוג חזר לביתו מפויס כשהשלום שוכן באוהלם.
כך פחתו מאוד מספר הגיטין בדוברומיסל ושלום הבית בעיר הושב על כנו. ר' גבריאל התאמץ להעלות את מצבם הרוחני של יהודי דוברומיסל. הוא לימדם להימנע מרכילות ולשפר את היחסים לא רק בין איש לאשתו, כי אם גם בין איש לרעהו ושכנו. מן הנסיון ידע היטב, כי רכילות ששכנים מפיצים איש על רעהו היא הרעל המשחית את חיי הקהילה, ומביאה לצרות רבות.
ר' גבריאל החל גם להתבונן ביתר תשומת לב בחיי היום יום של יהודי המקום ובצרכיהם. למרות היותם חלשים מבחינה רוחנית, מצבם הגשמי היה טוב. לכל משפחה היתה גינה משלה שסיפקה תוצרת חקלאית במשך כל השנה, היו לה גם פרה, עז ועופות, משק חקלאי זעיר, והיו אף כאלו שהצליחו לחכור חלקות אדמה גדולות יותר, שבהן זרעו דגן, תפוחי אדמה וכיוצא באלה. כן היו ביניהם בעלי מלאכה ואף סוחרים.
אחת הסיבות להעדר שלום בית, היתה העובדה שיהודי דוברומיסל השתדכו רק בינם לבין עצמם. שידוכים עם משפחות מליוזנא ובבינוביטש, העיירות הסמוכות, היו מקרים נדירים ביותר. לפיכך החל ר' גבריאל לשכנע יהודים בדוברומיסל שהיו להם בנות שהגיעו לפרקן, לקחת בחורי ישיבה מן החוץ לחתנים. בדרך זו נוספו לדוברומיסל אברכים למדנים שהשפיעו מרוחם על המקום. ר' גבריאל הציב לעצמו שתי משימות: מצד אחד השתדל ש"בעלי הבתים" בעיירה, הסוחרים ובעלי המלאכה, ישתתפו בשיעורי התורה השונים שייסד, ומאידך השפיע על האברכים הלמדנים ש"יירדו" אל העם ו"ייצאו לרחוב". הוא לימדם גם להעריך את הנהנים מיגיע כפיהם, בציינו את מאמר חז"ל: "טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ".
גם ישיבה הקים ר' גבריאל בדוברומיסל, אך היא לא התקיימה זמן רב. מאידך הלכה וגדלה שאיפתם של יהודי דוברומיסל לזכות בבחורי ישיבה כחתנים. תוך שתים-עשרה שנים קיבלה דוברומיסל פנים אחרות, הודות להשפעתו של ר' גבריאל. השפעה מיוחדת היתה לר' גבריאל על הציבור באמצעות דרשותיו, בהן הרבה לדבר על הברכה שבשלום בית ועל עניינים יום-יומיים אחרים הדורשים תיקון.
אחד מהלמדנים שהגיעו לדוברומיסל כחתנים היה ר' יוסף. חותנו, חיים יצחק, היה אישיות מעניינת בזכות עצמה. קראו לו "ר' חיים יצחק הבדחן" וכן "ר' חיים יצחק של הפריץ"; התואר השני ניתן לו בגלל היותו בן-בית אצל הפריץ מטפקה, הנמצאת במרחק שלושה ויורסט [מדת שטח רוסית] מדוברומיסל. אציל זה לא עשה קטנה וגדולה בלי ר' חיים יצחק. בתואר הבדחן זכה ר' חיים יצחק משום שקיבל עליו את המצוה לשמח חתן וכלה, עשירים או עניים, בלי תשלום כלשהו. את המצוה הזאת, של שמחת חתן וכלה, ירש מסבו, צדיק גדול שהיה נוהג להתבודד ולעסוק בתורה בלי להחליף מלה אחת עם אדם, וכשהיה זקוק לדבר מה השתמש בתנועות ידיו. הוא הרבה תמיד בתעניות וסיגופים, אך עם זאת היה בעל חוש נגינה נדיר ובעל קול ערב ביותר. תפילותיו היו מלוות במנגינות נעימות וערבות, אנשים שהזדמנו אז למחיצתו לא יכלו ממש להיפרד מן המקום. כאשר שימח חתן וכלה, היה מרקד ומזמר לפניהם כשעיניו מכוסות במטפחת כדי שלא ייאלץ להסתכל בנשים. במנהג זה החזיק עד זקנה מופלגת, כשהעבירו לנכדו, ר' חיים יצחק .
