לאחר שיוסף מתגלה אל אחיו רואים גם הם את יד ההשגחה העליונה שגלגלה את אחיהם למצרים. כפי שיוסף אומר לאחיו: וישלחני אלוקים שניכם… להחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלוקים, וישימני… מושל בכל ארץ מצרים". מיד לאחר מכן מצווה יוסף את אחיו למסור ליעקב אביו: "רדה אלי אל תעמוד".
יוסף רואה את הנולד
יוסף אינו מסתפק רק בסיפור מעשה ההשגחה האלוקית עד עתה אלא משליך את הדברים לעבר העתיד. עצם היותו בתפקיד הרם של מושל מצרים גורם לו לבקש את אביו לרדת למצרים. מדוע? מה הקשר בין שני הדברים? וכי מפני שיוסף הוא השליט על מצרים יעקב צריך לרדת אליה?
כשנגלה אלוקים אל אברהם אבינו במעמד "ברית בין הבתרים" אמר לו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה…"
יוסף ידע, אם כן, כי נגזר על עם ישראל להיות בגלות כפי שהובטח לאברהם אבינו. הוא גם הבין כי מינויו לשליט במצרים הוא שלב הכרחי בירידה אליה. ולכן משביסס את מעמדו כשליט במצרים זה הזמן שיעקב אביו יכול וצריך כבר לרדת למצרים עם כל משפחתו מהם נוצר ונבנה עם ישראל.
ומה יהיה אחרי כן? מה הסוף והתכלית של הגלות? גם על כך סיפר אלוקים לאברהם באותה הזדמנות: "…ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
לשם כך קיבץ יוסף מכל העולם כסף ורכוש רב תמורת המזון שסיפק בשנות הרעב, ולעשות את מצרים לארץ עשירה מאוד, כדי שאחר כך יוכלו בני ישראל לצאת ממנה כפי שהובטח לאברהם אבינו שרכוש גדול".
לשם מה צריך את ה"רכוש הגדול"?
חשוב לציין כי ה"רכוש הגדול" אינו פיצוי על הסבל והיסורים שעברו על עם ישראל בזמן גלותו אלא זוהי תכלית כוונת הירידה לגלות. כפי שרואים שאחד הנימוקים שהקב"ה הביא את מכת החושך על המצריים כדי שתהיה לבני ישראל אפשרות לראות בדיוק היכן מונחים כליהם, ובבוא הזמן, כשיצטוו לפני היציאה להשאיל כלים לא יוכלו המצריים להתחמק מהם. כל זאת כדי לקיים את ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו, "כדי שלא יאמר אותו צדיק (אברהם): ועבדום ועינו אותם" – קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש – לא קיים בהם".
לכאורה אדם שנמצא בגלות וסובל מיסורים קשים היה מוותר על כל הרכוש ובלבד לצאת מהר ככל האפשר ולהשתחרר מהעבדות? מדוע עיכב הקב"ה את בני ישראל במצרים ובלבד שיצאו ברכוש גדול?
רכוש רוחני
כדי לענות על השאלה עלינו לדעת בראש ובראשונה כי מלבד הרכוש הגשמי הגדול שלקחו איתם בני ישראל ממצרים היה זה גם רכוש רוחני גדול.
גלות מצרים נועדה כדי לזכך ולטהר את הדרגות הרוחניות התחתונות ביותר של העולם – אלו נמצאו בארץ מצרים שנקראה "ערוות הארץ". לשם כך ירדו בני ישראל למצרים, כדי להעלות את כל הטוב שהיה שקוע במ"ט שערי הטומאה של מצרים.
יוצא איפוא שמטרת כל הירידה למצרים היתה כדי להעלות ממנה את ניצוצות הקדושה שהיו טמונים בה ואת כל הטוב שהיה מעורב בתוך הרע שבה. זהו ה"רכוש הגדול" האמיתי שבשבילו ירדו בני ישראל למצרים. ולכן עיכבם הקב"ה עד שנטלו את חפצי המצריים אשר בעצם העברתם לידי בני ישראל שישתמשו בהם לצורך עבודת השם נגאלו מהם אותם ניצוצות קדושה שהיו חבויים בהם. רק אז כאשר הושלמה הכוונה והמטרה יכלו בני ישראל לצאת ממצרים.
לא לוותר על הרכוש
היות וגלות מצרים היא שורש לכל הגליות הרי שזו היא גם מטרת הגלות בה אנו שרויים עכשיו. כוונת הגלות אינה רק עונש וכפרה על חטאים ועוונות כי אם להוציא מהעולם את כל הטוב שבו ולקדש את המציאות הגשמית שאנו באים במגע איתה. לכן אף יהודי אינו רשאי לומר: מה לי ולגלות? אני מוותר על "הרכוש הגדול" ומעדיף להתעסק בעניינים רוחניים בלבד כתורה ותפילה מבלי להתייגע בכל אותם עניינים גשמיים ולהפוך אותם לדברים שבקדושה. יש לדעת כי הקב"ה רוצה דווקא את ה"רכוש הגדול", את זיכוכו וקידושו של העולם החומרי!
תכלית חיינו בזמן הגלות היא דווקא להיות בתוך העולם, על כל קשייו וטרדותיו ולהחדיר את אור התורה והיהדות בכל מקום בעולם. וכאשר נוציא מהעולם את ה"רכוש הגדול" שיש בו, נזכה מיד לבואו של משיח צדקנו בקרוב בימינו ממש.
