בית חב"ד הולילנד

מיכאל אבי יונה 2/4

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

מי שטוב יותר הוא המנצח!

"דע לך, יוסף, שגם בתוך ליבך פנימה יש מגרש גדול. על המגרש הזה משחקים שני יריבים - יצר הטוב ויצר הרע. עד עכשיו זה היה 'משחק ילדים' בלבד. ברגע שתיכנס לעול המצוות יתחיל 'המשחק האמיתי'. זכור מה שאמרת לי אתה-עצמך רק לפני רגע - 'מי שטוב יותר הוא המנצח'!".

הפגישה הראשונה שלי עם הרבי מליובאוויטש הייתה כשהייתי נער צעיר, כחודש לפני בר-המצווה שלי. זה היה בשנת תשי"ד.

גדלתי בניו-יורק, במשפחה שכבר לא שמרה על אורח-חיים יהודי. עם זאת, הוריי נהגו לשלוח אותי כמה פעמים בשבוע אל סבי, שהתגורר ברובע איסט-סייד במנהטן, כדי שילמד אותי תורה. סבי היה היחיד במשפחתנו שעדיין שימר את מורשת אבותיו מן העיירה החסידית באירופה.

בהתקרב מועד בר-המצווה לקח אותי סבי לקבל את ברכתם של שני צדיקים שדיבר עליהם בהערצה- האדמו"ר מליובאוויטש והאדמו"ר מבויאן. עדיין אני זוכר היטב את תחושת ההפתעה נוכח מראהו הצעיר יחסית של הרבי מליובאוויטש. בדמיוני ציפיתי לפגוש איש בא- בימים,עטור זקן לבן ארוך.

סבי הושיט לרבי פתק והם שוחחו ביניהם ביידיש. אחר-כך פנה הרבי אליי באנגלית ושאל מהו התחביב האהוב עליי. "בייסבול" (=כדור בסיס), השבתי מיד.

"איך קובעים מי משתי הקבוצות המתחרות היא המנצחת?", התעניין הרבי.

"מה זאת אומרת?", עניתי, "מי שטוב יותר הוא המנצח!".

הרבי הביט בי במבט מלא עניין. "אתה משחק לפעמים בייסבול עם חבריך?", שאל.

"כמובן!", חייכתי.

"אתה גם הולך לראות משחקים של קבוצות גדולות?", ביקש לדעת.

"כן", השבתי. בשלב זה, למען האמת, התחלתי להיות מופתע למדיי מהתעניינותו הרבה של הרבי במשחק הבייסבול.

הרבי לא הרפה: "מדוע אינך מסתפק במשחק עם חבריך ואתה הולך לראות גם את הקבוצות?".

השתדלתי להיות מנומס: "ראביי, אנחנו משחקים משחק של ילדים; אצל הקבוצות הגדולות, שם זה הדבר האמיתי!"

כאן הסתיימו שאלותיו של הרבי. הוא הישיר אליי מבט, כשהחיוך אינו מש משפתיו, ואמר: "דע לך, יוסף, שגם בתוך ליבך פנימה יש מגרש גדול. על המגרש הזה משחקים שני יריבים – יצר הטוב ויצר הרע. עד עכשיו זה היה 'משחק ילדים' בלבד. ברגע שתיכנס לעול המצוות יתחיל 'המשחק האמיתי'. זכור מה שאמרת לי אתה-עצמך רק לפני רגע – 'מי שטוב יותר הוא המנצח'!".

הרבי נתן בי מבט נוסף ואמר: "אני מברך אותך שהסבא וההורים ירוו ממך תמיד הרבה נחת". סבי קרן מאושר. "אמן!", אמר בקול, ורמז גם לי לעשות כמותו.

חלפו שמונה שנים. כבר הייתי סטודנט באוניברסיטה. כרבים מחבריי, נסחפתי גם אני אל תוך האווירה הכללית של שנות השישים. בדרכי-שלי חיפשתי משמעות לחיים.

בתוך האוניברסיטה פעלה קבוצה של מיסיונרים מורמונים, שהצליחה לצוד ברשתה סטודנטים רבים. בעיקר ניסו לפעול בקרב היהודים. שניים מחבריי הטובים ביותר הלכו שבי אחר מדריך הקבוצה והצליחו לגרור גם אותי אחריהם.

משבוע לשבוע גברה והלכה מעורבותי בחיי הקבוצה. בשלב מסויים הגיע הרגע המכריע שבו הייתי אמור לעבור טקס של קבלת הדת המורמונית. הדבר היחיד שעצר בעדי הייתה המחשבה על הוריי. אף שהיו ליברלים בדעותיהם, הנחתי שהידיעה תסב להם צער רב. השתדלתי אפוא לדחות את הטקס ככל שיכולתי, אבל בסוף הגיע המועד.

לילה לפני מועד הטקס המתוכנן התחלקנו אני וחבריי לשתי קבוצות ושיחקנו בייסבול. המשחק נסתיים בניצחונה של הקבוצה היריבה. בלי מחשבה מיוחדת מצאתי עצמי טופח בידידות על כתפי חברי ואומר: "אין מה לעשות, זה היה צודק. מי שמשחק טוב יותר – מנצח".

ואז פתאום, כמו משום-מקום, פרץ הזיכרון ומילא את מוחי. מול עיניי צפה ועלתה דמותו של הרבי, כשהוא יושב בחדרו ואומר לי: "זכור מה שאמרת לי אתה-עצמך לפני רגע – 'מי שטוב יותר הוא המנצח'!".

חברי לא הצליח להבין מה קרה לי. אחר-כך סיפר לי, כי פתאום החוורתי כסיד ובמשך דקה או שתיים לא הצליח לדבר אליי.

למחרת ניתקתי כל קשר עם קבוצת המורמונים. שיתפתי גם את שני חבריי הטובים במה שעבר עליי. שלושתנו חייבים לרבי מליובאוויטש את עובדת הישארותנו יהודים.

אחר-כך זכיתי לפגוש את הרבי עוד שלוש פעמים. בכל אחת מהפעמים השתוממתי מחדש מראייתו המרחיקה-ראות, אף בעניינים על-טבעיים. הפגישה האחרונה הייתה באחד מימי ראשון, במעמד חלוקת השטרות המפורסמת של הרבי. הייתי ערב טיסה לאירופה וסיפרתי על כך לרבי. הוא נתן לי שטר של דולר לצדקה, כמו לכולם, ואז הוסיף עוד שטר אחד ואמר: "לתת לצדקה בשטוטגרט". אמנם נסעתי לגרמניה, אבל שטוטגרט לא נכללה במסלול טיסתי.

כשהקברניט הודיע, זמן קצר לאחר ההמראה מפרנקפורט, על נחיתת-חירום בשטוטגרט, הבנתי שהרבי היטיב לראות ממני את מסלול נסיעתי.

(סיפורו של יוסף ב"א. על-פי 'ורבים השיב מעוון', הוצאת 'כפר חב"ד')

מערכת האתר

השאירו תגובה