בפרשת השבוע נאמר; "ואברהם זקן בא בימים". על פסוק זה אומר המדרש – "יש לך אדם שהוא בזיקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזיקנה, אבל כאן (אצל אברהם) זיקנה כנגד ימים וימים כנגד זיקנה". בפשטות כוונת המדרש היא שיש אדם שנראה לנו זקן אך באמת הוא עדיין צעיר לימים, ולאידך, יש אנשים שגילם גבוה הרבה יותר מכפי שנראה במבט חיצוני. באברהם התאימו שני הדברים יחד. אולם, קשה מאוד לומר שכשאנו באים לתאר את מעלותיו של אברהם אבינו – המאמין הגדול – נזדקק לכל מיני תכונות חיצוניות ושטחיות שאינן מבטאות כלל את גדלותו של אברהם, הראשון שהתחיל להאיר ולהורות לכל בני דורו את הדרך לאמונה בבורא העולם. חייבים לומר שישנה משמעות עמוקה יותר לתכונות שמתוארות בפסוק: "זקן" ו"בא בימים".
שתי תנועות
מפרשים חכמינו: "זקן" – זה שקנה חכמה (תורה). "בא בימים" – בא עם כל ימיו מבלי שיעדר יום אחד שבו לא קיים מצוות. כפי שמשתמע מפירוש זה, הרי שמעלת ה"זקן" קשורה עם לימוד התורה, ו"בא בימים" נוגע לקיום המצוות. בעצם אנו עדים לשתי תנועות הופכיות אצל האדם. לימוד התורה מביאו לשלימותו האישית בהשגת ידע רב של חכמה אמיתית, ולעומת זאת, בקיום המצוות עוסק האדם בעיקר בדברים שחוץ ממנו ופועל בעולם הגשמי במטרה להעלותו לקדושה לזככו על ידי מעשיו הטובים, ללא התייחסות כמעט לצרכיו האישיים.
לאור זאת יש לדייק בדברי חכמים שבנוגע ללימוד התורה אמרו שייקנה חכמה" – הוא רכש את חכמת התורה לעצמו, אולם כאשר מדובר בקיום המצוות נאמר "בא בימים" – האדם יוצא אל העולס ומקדשו. במילה "ימים" מבטא הפסוק את הדרגה התחתונה ביותר בעולם הגשמי הנתונה לשינויי הזמן, שהרי תכלית מטרת עבודתו של האדם היא להרים ולעלות את התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שאין לו יציבות לכשלעצמו והוא מושפע משינויים חיצוניים.
עבודת אברהם – הכנה למתן תורה
גדולתו של אברהם אבינו היתה בכך שהיו אצלו שתי המעלות גם יחד. הן "זקן" – שלימות עצמית בכל קניניו האישיים, והן "בא בימים" – שהשפיע ופעל בעולם, שהרי בדרך כלל יש לאדם נטיה לאחד מהתחומים : או להתעסק יותר עם עצמו, או להשפיע על הזולת; מה שאין כן אצל אברהם – שני התחומים היו בשלימות.
לפי האמור יובנו דברי התלמוד (במסכת עבודה- זרה) המחלקים את ששת אלפי שנות קיום העולם לשלושה : אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות ימות המשיח. כן מובא שם שאלפיים שנות התורה מתחילות מימי אברהם אבינו.
החידוש של מתן-תורה היה בחיבור שני דברים הופכיים: 'גשמי"' ו'רוחני', חיבור בין שמים וארץ – מעלה ומטה. במעמד זה ניתן הכוח לכל יהודי להכניס קדושה אלוקית ורוחנית בעולם הגשמי על ידי קיום המצוות, כל אחד מהצדיקים שלפני אברהם אבינו נטה לסוג עבודה מסוים, או בבניית שלימותו האישית או בהשפעה בעולם. אברהם אבינו היה הראשון שחיבר את שתי הנטיות המנוגדות לכאורה אחת לשניה, ובכך פתח וסלל את הדרך למתן- תורה בו נתחברו שתי התנועות המנוגדות. לכן מציין התלמוד שמאברהם החלו אלפיים שנות תורה .
עבודה רוחנית בעולם
סיפור התורה על מעלותיו ודרך התנהגותו של אברהם אבינו יכול לשמש לנו מורה דרך בחיינו היום יומיים. לאלה אשר להוטים תמיד להשפיע ולעזור לזולת יש להזכיר שלא ישכחו את עצמם ויקדישו ומן ללימוד והתקדמות אישית. לעומת זאת, לכל אלה שטרודים כל הזמן בטיפוח ותיקון עניניהם האישיים ובפרט ש"מי שיש לו מנה (100) רוצה מאתיים", יש לעורר את חשיבות הפעולה עם הזולת והשפעת חוכמתם ומעשיהם על העולם, כשהתכלית היא להדמות לאברהם שעסק וחיבר את שני התחומים.
למרות שכאמור שני התחומים הכרחיים שמה תורת החסידות את הדגש דוקא על עבודת "בא בימים". שהרי אמרו חכמים (בפרקי אבות) : "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה,מכל חיי העולם הבא". חיי העולם הבא, אפילו שיהיו בדרגה הגבוהה ביותר, הם תענוג הנברא (האדם), לעומתם, עבודת התשובה והמעשים הטובים גורמים תענוג לבורא. לכן אין להשוות כלל בין שעה אחת של תשובה ומעשים טובים לכל תענוגו העולם הבא. בהתאם לכך אנו מייחסים יותר חשיבות לעבודה של "בא בימים", שהרי ההתעסקות עם העולם בקיום המצוות מביאה לתענוג הנעלה של הבורא.
