למלך אחד הי' בן צעיר, בן יחיד, והמלך אהב את בנו מאד, הוא השתדל לחנכו שיהי' ילד טוב, מקשיב ומבין. וכל אשר ביקש הבן מאת אביו המלך – לא חסך המלך ממנו.
אך בן המלך הצעיר הי' קשה חינוך ושובב גדול, תמיד הי' רץ בשדות ובפרדסים עם ילדים אחרים. שובבים כמוהו. אך מחוסרי חינוך. ברצותו להראות להם כי אינו נופל מהם בשובבות.
פעם אחת, כאשר בן המלך רץ לו כדרכו בפרדס וביער עם בני אכרים, – שכח לגמרי היכן הוא נמצא. וכשהגיע הזמן אשר יתר הילדים הלכו להם כל ילד לביתו, נשאר הוא לבדו בתוך סבך היער. לא הצטער בן המלך כל עיקר. הוא התרחק מפעם לפעם יותר ויותר מארמון המלוכה. והחליט לנהל בעצמו את אורח חייו.
נדד בן המלך מכפר לכפר. בלה את זמנו עם רועי צאן, ונהי' כעבור זמן קצר כאחד מהם, בגדיו נקרעו לו בהמשך הימים וילבש סחבות כדי לכסות את גופו כדרך חבריו בני גילו. אף אחד לא שם אליו לב. ולעתים תכופות אף הי' מקבל כמה סטירות לחי ומכות. כי לא הי' מי שיפקח עליו, מי שישמור עליו ומי שיעמוד על זכויותיו. כך עברה עליו כמעט שנה תמימה, מדי פעם בפעם נזכר בן המלך אודות אביו היושב בארמון המלוכה ורגשי חרטה תקפוהו. אך תמיד הי' חושב בלבו כי לבטח מרוגז עליו אביו המלך ויסרב להכירו ולא ירצה לתת לו לחזור לבית המלוכה.
פעם אחת, כאשר הגיע בן המלך לאחד הכפרים – במהלך נדודיו מכפר לעיירה ומעיירה לכפר – שמע קול תרועות חצוצרות מפי שלוחי המלך, אשר באו לבשר לכל התושבים כי מתקרב יום הכתרת המלך, אשר בכל שנה ושנה בהגיע היום הזה שבו הוכתר המלך, מקבל המלך ביום זה את כל תושבי מלכותו, וכל בקשה של כל אחד מתושבי מקום מלכות המלך מתקבלת. והמלך נותן חנינה ביום הזה לאסירים רבים.
כשמוע הבן את דברי שלוחי-המלך ובפרט בהגיע לאזניו קול תרועות החצוצרות אשר הי' שומע אותן תמיד בהיותו בארמון המלוכה נזדעזע לבו בקרבו. הוא נזכר בימים הטובים והמאושרים שהיו לו בארמון המלך יחד עם אביו האהוב – המלך. וגעגועים גדולים תקפוהו לחזור אל אביו. אל המלך.
סוף סוף הגיע בן המלך הנודד לבוש-הסחבות ביום ההכתרת לארמון המלוכה, כל דלתות ושערי הארמון היו פתוחות לרוחה, ויגש מיד לאביו, ויפרוץ בקול בכי מר, ביללה ובקול חנוק מדמעות בקש : אבי היקר ! אנא סלח לי !
אך מיד הרגיש בדבר אשר יתכן ואביו לא מכירו, בגלל פניו השחורות והמלוכלכות, בגדיו הקרועים ולבושו הבלוי. בן המלך הצעיר נפל לרגלי אביו ובדמעות שליש קרא :
"אבי החביב ! האזן נא לקולי, אם אינך מכירני בגלל מראה פני ובגדי, הן יכול אתה להכרני לפי קולי, האזן נא, הקול בנך הוא אם לא? !" המלך הכיר מיד כי קול בנו הוא זה, תפס אותו בידיו, חבקהו, וילחץ אותו אל לבו. "בל תעזוב יותר את הבית, בני מחמדי" קרא אליו המלך בלבביות.
וכך גם אתנו, הבנים. עם אבינו שבשמים. כל השנה אנו תועים וטועים בדרך, עד שקשה מאד להכיר בנו כי בני מלך-אל-חי-וקיים אנו.
