מנהג ישראל לקרוא את חתן בר-המצווה לעלות לתורה ביום שהגיע לגיל שלוש-עשרה (לפי התאריך העברי כמובן), אם יום זה הוא יום קריאה בתורה (שני או חמישי). אם לא – יעלה ביום הקריאה הקרוב ביותר. ויש פוסקים שכתבו, שתאריך העלייה הוא בשבת שאחרי מלאות לו שלוש-עשרהשנה.
הנוהגים במנהג חב"ד דואגים שהעלייה הראשונה לתורה תהיה במנחת שבת או בשני וחמישי, ולא בשבת בשחרית.
את החגיגה יש לערוך ביום בר-המצווה עצמו, בדרך-כלל – בלילה שלפניו (ולמנהג חב"ד – התוועדות אחרי שחרית, והשמחה העיקרית במוצאי היום), ואם אי- אפשר – אז חוגגים בתאריך הקרוב ביותר.
בעיה קשה – הלכתית, חברתית ומוסרית – נוצרת עקב הנוהג של משפחות רבות, שאינן שומרות מצוות, להעלות את הנער לתורה דווקא בשבת. אמנם יש להעריך את השאיפה לחגוג בבית-הכנסת, וחלילה לנו לדחות זאת; אך עם זה, הדבר כרוך בהרבה חילול שבת, לפעמים גם בגלוי, והאבסורד הוא, שהדבר נעשה במטרה מוצהרת לחגוג את כניסתו של נער יהודי בעול תורה ומצוות…
מסיבה זו הציע הרבי מליובאוויטש להרבה מרבני ארה"ב, להשתדל שחגיגות בר- מצווה ייערכו בימות החול דווקא. במקומותינו אפשר להפנות קריאה זו גם אל המורים לבר-מצווה.
כלומר, כאשר מדובר במשפחות לא-דתיות, יש להמליץ להעלות את הנער לתורה בימות החול. אפשר לארגן נסיעה לכותל ועלייה לתורה שם. אפשר גם לקיים זאת בכל בית- כנסת, בהשתתפות חבריו של הנער ובני-משפחתו. את העלייה בבית-הכנסת בשבת ועריכת ה'קידוש', ראוי להשאיר לקרובים ומכרים שלא יגיעו לידי לחילול שבת.
