מה יעשה אדם שהולך בדרך רחוקה ואין ברשותו לוה שנה עברי בו מצויינות פרשיות השבוע, איזו פרשה עליו לקרוא מתוך חמשת חומשי התורה?
לשאלה זו מתייחס הרב סעדיה גאון באחד הספרים ואומר כי עליו לקרוא את הקטע המתאר את נס ירידת ה"מן" מן השמים, הוא הלחם ששימש לבני-ישראל מזון ומחיה בהיותם במדבר. הנימוק המובא לכך הוא שפרשת ה"מן" נאמרה ביום השבת.
נשאלת השאלה : הרי ישנן פרשיות רבות שנאמרו ביום השבת ובראשן עשרת הדיברות – יסוד כל התורה כולה – שניתנו במעמד הר סיני, שהתרחש בעיצומו של יום השבת?
חייבים איפוא לומר כי קיים קשר פנימי ועמוק בין פרשת ה"מן" ובין יום השבת, שהוא הוא הטעם לקריאתה בשבת, וזאת מלבד העובדה שפרשת המן נאמרה בשבת.
השווה והשונה בירידת ה"מן"
בפרשת השבוע נאמר (יא, ט) : "וברדת הטל על המהנה לילה ירד המך עליו". מכאן משמע כי המן ירד ממש עד לפתח בתי בני-ישראל. לעומת זאת בפסוקים אחרים מתברר כי בני-ישראל יצאו מהול למחנה כדי ללקוט את המן, שנאמר (שמות טז, ד) : "ויצאו העם ללקוט" יתירה מזו נאמר: "ושטו (שוטטו למקום רחוק) העם ולקטו". בתלמוד (מסכת יומא דף עה) מסבירים חז"ל כי היה הבדל בירידת המן בין צדיקים, בינונים ורשעים. לצדיקים ירד המן בצורת לחם אפוי ומוכן לאכילה על
פתה בתיהם ; הבינונים הוזקקו לאפות את המן שירד מחוץ למחנה ואילו הרשעים היו צריכים לשוטט בריחוק מקום כדי למוצאו וגם אז הוצרכו להתחיל ממלאכת הטחינה.
יחד עם זאת הרי שאכילת המן השפיעה על כל שכבות העם לטובה ללא יוצא מן הכלל. נמצא כי מעלותיו של ה"לחם מן השמים"
לא נפגמו באכילת הרשעים ואפילו כאשר המזון האלוקי התעכל בתוכם והפך לדם ובשר מבשרם, גם אז שמר ה"מן" על סגולותיו המיוחדות.
שמירת הקדושה גם למטה
בתכונה זו דומה ה"מן" לשבת. גם השבת שומרת על קדושתה ומעלתה אפילו בדרגות התחתונות ביותר. ביטוי לכך אנו מוצאים בדברי הגמרא כי אפילו רשע גמור אינו משקר בשבת, על אף שבימי ההול דרכו בכך. לא מדובר כאן שהרשע החליט לעשות תשובה ולחזור ממעשיו הרעים, אלא, על אף שהוא נשאר ברשעו הרי שאור השבת כל כך משפיע עליו עד שהוא אינו משקר.
דוגמא אחרת נוכל לראות אצל כל אדם בתחום האכילה והשתיה: בימות החול צריך כל יהודי לאכול רק כפי הדרוש לבריאות גופו ולא להרבות באכילה כדי למלא את תאוות ליבו. לעומת זאת ביום השבת – מצווה לענגה באכילה ושתיה; התענוג והנאת האכילה עצמם מתקדשים על ידי מצוות עונג שבת. בצורה זו מתגלה כוהה של השבת להעלות את הדברים המגושמים ביותר לקדושה.
זהו הקשר הפנימי בין פרשת המן לשבת. באמצעות הקריאה בפרשה זו יורד אור השבת לעולם, חודר עד לדרגות התהתונות שבו, אך יחד עם זה שומר על תכונותיו העצמיות והאלוקיות בדומה למן שהגיע גם לרשעים ביותר.
תורת החסידות שייכת לכולם
כמו שני סוגי הלחם – מן הארץ ומן השמים – המשמשים מזון לגוף, כך אנו מוצאים בתורה, שהיא המזון הרוחני של הנפש, שני סוגים:
החלק הנגלה של התורה, המרובה בקושיות ומהלוקות עד לבירור ההלכה הפסוקה, דומה ללחם שאנו אוכלים, הזקוק לעבודה וטירחה רבה עד שהוא מגיע לפינו. לכן הוא נקרא "לחם מן הארץ". לעומת זאת פנימיות התורה, שאין בה קושיות ומחלוקות, נקראת "לחם מן השמים".
לאור כל האמור טעות היא לחשוב כי פנימיות התורה שייכת רק לאנשים צדיקים ויחידי סגולה בלבד, אלא שבדומה ל"מן" אף היא שייכת לכל אחד מעם ישראל. יתירה מזאת : דוקא היא יכולה להשפיע אפילו על הרשעים בדרגות הרוחניות הנמוכות, כהבטחת רז"ל : "המאור שבה",הוא פנימיות התורה – תורת ההסידות,"מחזירו למוטב".
