בליל ראש חודש אייר תשט"ז (אפריל 1956) , אירע אסון מחריד ב"כפר חב"ד", בבית-הספר למלאכה, שהרבי יסדו, ברוב עמל ויגיעה:
התלמידים עם מדריכיהם עומדים בתפלת שמונה-עשרה של ערבית, באולם בית-הכנסת של בית הספר. לפתע נשמעות יריות. בכניסה הראשית עומדים שלשה ערבים ויורים לכל עבר.
הדרך היחידה לברוח היא דרך החלונות, אך מי שמתקרב לחלון יורים עליו מיד. מישהו סוגר את החשמל והתלמידים מתחילים לברוח מהחלונות.
המדריך שמחה זילברשטרום עומד ליד החלון ו"זורק" תלמידים החוצה. כשהיריות מסתיימות, הערבים בורחים חזרה דרך הפרדסים שמסביב לכפר, שמשם הגיעו, החשמל נדלק ומחזה אימים מתגלה, הרוגים ופצועים. המדריך שמחה הנ"ל וחמישה מהתלמידים: נסים עסיס. משה פרץ. שלמה מזרחי. אלברט אדרי. עמוס אוזן, שרועים הרוגים, הי"ד, ועוד תלמידים רבים פצועים ושותתי דם, מתפתלים ביסורים וזועקים לעזרה.
היתה זו פעולת רצח של מסתננים, שהיו חודרים ממצרים לארץ דרך רצועת עזה, עושים את דרכם במעבה הפרדסים, מבצעים את משימתם הרצחנית ונמלטים חזרה או לירדן. הפעם בחרו בביה"ס למלאכה בכפר חב"ד.
חסידי חב"ד, ובמיוחד תושבי הכפר, עברו אז משבר קשה מאד. פחד והיסטריה החלו לשרור לצד מחשבות על בריחה ועזיבה. הדבר היחיד שהחזיק את האנשים היו הוראותיו החד-משמעיות של הרבי: איש בל יזוז ממקומו. הרבי לא הותיר מקום לספק: "לא לנוס מהמערכה", "להרחיב הכפר ומוסדותיו", כי "במקום שנתגלתה מידת הדין – תתגלה עתה מידת הרחמים".
הימים הבאים, במשך שבועות רבים, היו משופעים במכתבי עידוד והדרכה של הרבי לתושבי כפר חב"ד. הם עודדו וחישלו את רוחם של תושבי הכפר והביאו למפנה ולנקודת-זינוק בהתפתחות הכפר ומוסדותיו.
מיד עם תום ה’שבעה’ לרצח, שיגר הרבי מברק מיוחד של חיזוק ועידוד לכל תושבי כפר חב"ד:
"לכל אחד ואחת מאנ"ש, תושבי כפר חב"ד, המוסדות אשר שם, וביחוד בתי ספר למלאכה וחקלאות, התלמידים, המורים, המנהלים, העסקנים וההורים:
תקותי חזקה אשר בעזר השם יתברך, השומר בעינא פקיחא ומשגיח בהשגחה פרטית, תתגברו על כל מונע, תתחזקו בבנינים הפרטיים והציבוריים, תרחיבו כל המוסדות בכמות ובאיכות, ומתוך מנוחה הרחבת הדעת יתגדל יתאדר לימוד תורתינו חומתנו, תורת חיים ודברי אלקים חיים, וקיום מצוותי’ בשמחה ובטוב לבב וחי בהם. ומכפר חב"ד יפוצו מעינות החסידות תורת ומעשי נשיאינו הקדושים עד שיגיעו גם חוצה לקרב לאבינו שבשמים את כל אחינו בני ישראל בחסד וברחמים, ולהביא הגאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו בקרוב.
המשתתף בתפלתם ותעניתם, ומובטחני בהשם יתברך שבקרוב ממש גם בשמחתם אמיתית פנימית ושלימה בגשמיות וברוחניות גם יחד.
העידוד הגדול שבמברק מלווה במסר חד-משמעי: להרחיב את המוסדות. הרבי לא הסתפק במסר הזה. עוד באותו יום שלח מברק מיוחד להנהלת ישיבת תומכי תמימים, שגם בית הספר למלאכה נמצא בניהולה:
יתחילו במרץ בבנין החדש של הישיבה ובשאר הבנינים בכפר. המגבית על שם המוסדות שלמדו בהם הנרצחים הי"ד להתפתחותם וכו’.
היו כנראה שציפו לשמוע מהרבי ’הסברים’ למאורע המחריד. אולם הרבי, שמצד אחד לא פסק מלעודד ולהמריץ – גזר על עצמו שתיקה מוחלטת בכל הקשור להסברת המאורע עצמו. את תוכן הדברים האלו ביאר בשיחה לרבים בחג השבועות, ואף כתב על כך בכמה אגרות:
ומה שכנראה ממכתבו זה תמה שלא כתבתי תיכף להמאורע, הוא במכש"כ וק"ו מאהרן כהן גדול, שהעיד עליו הכתוב וידום.
…במה דברים אמורים בהנוגע להסברת המאורע, אבל בהתוצאות שמאורע מכריחן אין מקום לספק. וכמו שאירע לאבותינו על ידי המצריים כמה אלפים שנה לפני זה, אשר כל ענין של עינוי וגזרה תשובתו בצדו: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
ברוח של הגברת הפעילות, הרחבת המוסדות, ותוספת של עשיה – דווקא בעקבות המאורע – בניגוד גמור לאוירת נפילת הרוח והיאוש – נכתבו מכתבים רבים באותה תקופה. להלן, עוד מספר ציטוטים מאגרות אלו:
יוסיפו ככל התלוי בהם בהנוגע להתפתחות כפר חב"ד ולהגדלתו בכל הענינים.
יש לנצל ההתעוררות בחוגים השונים לרגלי המאורע . . צריך להשתדל בכל עוז למנוע נפילת הרוח ח"ו אצל תושבי כפר חב"ד, בעוד מועד.
הוראת הרבי, להרחיב את המוסדות הקיימים בכפר, כתגובה על האירוע הנורא, הפיחה תקווה ונוחם בלבבות. ההחלטה המיידית שנתקבלה בעקבות ההוראה הזאת היתה – להקים בבית-הספר למלאכה אגף חדש, בית הספר לדפוס, שייקרא "יד החמישה", לזכרם של חמשת ההרוגים ומדריכם הי"ד במקביל הוחלט לבנות בנינים חדשים נוספים – בית-כנסת, מקוה ועוד.
בהמלאות שלשים לאסון המחריד, התקיימה בכפר חב"ד, חגיגת הנחת אבן הפנה לבית הספר לדפוס "יד החמשה" ע"ש הקדושים הי"ד, במסגרת בתי הספר למלאכה וחקלאות אשר בכפר חב"ד.
במסיבה השתתפו אלפי אנשים מכל החוגים, וביניהם הרבנים הראשיים, רבנים, שרי ממשלה, יו"ר הכנסת, חברי הנהלת הסוכנות, חברי כנסת, מנהיגי מפלגות, נציגי הג’וינט ועלית הנוער, אישי ציבור וקהל רב.
היה בה במסיבה זו משום ביטוי נאמן של אהדת הקהל הרב בני כל השכבות הציבוריות בארץ לתנועת חב"ד ומפעליה.
