בכל שבת קוראים לאחר תפילת שחרית בספר התורה. זוהי אחת התקנות שנתקנה על ידי משה רבינו ומובא במדרש: "אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראים בתורה ונביאים – מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי".
במשך שנה אחת אנו קוראים את כל התורה כולה על חמישים וארבע פרשיותיה וביום שמחת-תורה אנו מסיימים את התורה ומתחילים מיד מ"בראשית". מספר השבתות בשנה אינו קבוע, לעיתים השנה היא מעוברת ונוסף עוד חודש, כמו כן לפעמים חלים המועדים בשבת ואז נדחית פרשת השבוע הרגילה וקוראים מעניני החג. כך, מספר הפרשיות עולה על מספר השבתות במשך השנה ולכן מספר פעמים בשנה מצרפים ביחד שתי פרשיות קצרות.
גבאי בית הכנסת קורא לשבעה קרואים לעלות לתורה כששני הראשונים הם כהן ולוי. כל פרשה מחולקת לשבעה קטעים: ראשון, שני שלישי וכל אחד קורא את הקטע המתאים לפי סדר עלייתו.
חכמי המסורה קבעו טעמי נגינה למקרא, שמטרתם לא רק לגוון את הקריאה בנגינה מסורתית, אלא גם להטעים את המילים בהטעמה הנכונה ובכך לתת את הפירוש הנכון לפסוקים ולהקל על הבנתם.
בימי קדם היה כל העם בקי בסדרי הטעמים ולכן כל עולה לתורה היה קורא מתוך ספר-התורה את קטע הקריאה שנועד עבורו, אולם בימינו, כשאין הכל בקיאים במלאכת הקריאה הנכונה והמוטעמת, שומע העולה לתורה את קריאתו של "בעל הקורא", שקורא בקול רם, והעולה חוזר אחריו בלחש וכך יוצא ידי חובת הקריאה עם הטעמים.
לאחר הקריאה בתורה קוראים לאדם נוסף לקריאת ה"הפטרה" מן הנביאים. יש אומרים כי מקור קריאת ההפטרה החל בעת הגזירות על איסור הקריאה בתורה והרדיפות שבעקבותיהן (בימי השלטון הסלאוקי ביהודה) תקנו חכמים לקרוא קטע מן הנביאים הדומה בתוכנו לעניינים המוזכרים בפרשת השבוע.
כדי שלא יהא כבוד ההפטרה, עליה מברכים חמש ברכות, גדול מכבוד התורה תיקנו שהמפטיר קורא את הפסוקים האחרונים של הפרשה.
הטעמים בקריאת ההפטרה שווים לטעמי הקריאה בתורה אך ניגוניהם ולחניהם שונים.
את ההפטרה קוראים מתוך חומש או ספר תנ"ך רגיל.
