הזמן: ימי מלחמת העולם השניה, המקום: עמוק בשטח האוייב. חיילי פלוגה אמריקאית צועדים בשטח האוייב, נכונים למלא את המשימה שהטיל עליהם הפיקוד העליון שבמטה המלחמה האמריקאי, המשימה כללה חדירה עמוקה לשטת האוייב, שם אמורים הם לבצע את משימתם ולצאת במהירות מהשטח העויין, בשעות אלו של מתח וחרדה, שקועים היו החיילים בהרהורים, לבטח חשבו על הוריהם שנשארו בעורף ואינם מודעים להקרבה העצומה של בניהם הלוחמים בחזית.
דממה רוויית מתח שררה אותם שעות בין חיילי הפלוגה, הסביבה הייתה שקטה, אולי אפילו שקטה מהרגיל, "זהו בוודאי השקט שלפני הסערה", הרהרו כמה מהחיילים, ואכן, הדממה הופרה באחת, צרור יריות פילח את הדממה המאיימת, החיילים האמריקאים לא הספיקו להבחין מהיכן נורה לעברם צרור היריות, כשצרורות נוספים החלו נורים לעברם.
מבין השיחים צצו לפתע חיילים גרמניים שהמטירו אש צולבת על החיילים האמריקאים, האמריקאים שהבינו כי הם מכותרים מכל עבר, הבינו שאין טעם לנסות לברוח והשיבו מלחמה שערה, גורם ההפתעה שיתק לטובתם של הגרמנים, ונראה היה כי הקרב אבוד. מכונות הירי הגרמניות טרטרו ללא הרף וצרורות יריות נורו מכל עבר, תוך דקות אחדות הפך המקום לשדה קטל,
ג'קי [שם בדוי] שכב ללא נוע. הוא ראה את חבריו נופלים בזה אחר זה, שמע את הדי היריות שלא נדמו אף לרגע, וציפה לגרוע מכל. היו אלו הרגעים האיומים ביותר בחייו, הוא חשב על אימו שמצפה לשובו, וככל הנראה לא תזכה לראות אפילו את קברו – – –
חבר נוסף נפגע מכדור גרמני ארור ונפל לצידו, ג'קי נרעד, הגרמנים הלכו והתקרבו, הכדורים שרקו באוזניו, וג'קי ראה את המוות מול העיניים – – –
שבת ב-770. (בית המדרש של הרבי בניו יורק) הרבי, (שנקרא באותם ימים שלפני קבלת הנשיאות "הרמ"ש"), ישב והתוועד בהתוועדות עם קבוצת תמימים (תלמידי ישיבת חב"ד) לאחר תפלת שחרית, הרבי הרבה לדבר על המצב הרוחני הירוד של היהודים בארצות-הברית, ועורר את תלמידי הישיבה לפעול למעז קירוב יהודים אל המאור שבתורה, התמימים ישבו ושתו בצמא את דבריו,
אך ניכר היה כי קשה להם להפנים את המסר הברור שביקש הרבי להעביר, הם לא היו רגילים לעסוק בקירוב יהודים, וראו בכך משימה בלתי-אפשרית. הם חשבו בליבם ש"אמריקה איז אנדערש" ['אמריקה שונה' -(מהרחוב והתרבות היהודית באירופה)], אמריקה לא שייך לעצור אדם באמצע הרחוב, ועוד לדבר עמו על ענייני יהדות…
אך הרבי ממשיך לדבר ולתבוע מהם לצאת אל רהובה של עיר, ושם, בשדרה הסואנת, לעצור יהודי ולדבר איתו על מצבו הרוחני,
אחד התמימים קם ממקומו, פנה אל הרבי ושאלו: האם זה אפשרי לבצע את אשר נדרשנו בהתוועדות? כיצד ניתן לגשת ליהודי ברחוב ולשכנעו לשמור תורה ומצוות?
הרבי האזין לדבריו, אחר קם ממקומו וסימן לתמימים לצאת יחד איתו אל רחובה של עיר, שם ידגים להם אישית כיצד מקרבים יהודים גם בניו-יורק של אמריקה, קבוצת התמימים, כשהרבי בראשם, יצאו אל השדרה שממול ל-770, והחלו לפסוע על השדרה תוך שהם תרים בעיניהם אחר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות.
גברת לבושת הדר נראית פוסעת באיטיות על השדרה כשתיק מהודר מונח על כתפה. היא מתקרבת לקבוצת התמימים, מעיפה מבט תמה במחזה הלא שיגרתי, והתכוונה להמשיך בדרכה, לפתע יוצא מתוך הבורת הצעירים רב בעל הדרת פנים מיוחדת (- הרבי), ומסמן לה לעצור.
מתוך הדרת כבוד נעצרה לרגע, והרבי שאל אותה אם היא יהודיה, לכשנענה ב'הן', הסב הרבי את תשומת-ליבה לכך שלפי ההלכה היהודית, אסור לה לטלטל את התיק שלה בשבת כיוון שאין עירוב בשכונת קראון -הייטס.
האשה לא נראתה מוטרדת מהעובדה כי היא מחללת את השבת, ואמרה לרבי, שעם כל הכבוד, היא לא חושבת שהיא צריכה
לנהוג לפי כל הכללים שההלכה תכתיב לה.
אך הרבי לא הירפה, דקות מספר עמד הרבי והסביר לאשה עד כמה חשובה מצוות שמירת שבת ומה רב ערכה, אך ללא הועיל, האשה לא הסכימה בשום פנים ואופן לעזוב את תיקה לאנחות ברחוב הסואן.
משכלו כל הקיצין, פנה הרבי אל האשה ושאלה אם יש לה בן שמשרת בצבא ארצות-הברית, האשה נענעה בראשה בחיוב, והרבי המשיך: "תארי לעצמך שבנך נמצא כעת יחד עם הפלוגה שלו עמוק עמוק בשטחו של האוייב הגרמני, ופלוגה גרמנית חמושה מקיפה אותם, הפלוגה האמריקאית נקלעה למלכודת אש איומה וחיילי הפלוגה יפלו בזה אחר זה".
תיאורו המפורט של הרבי העביר חלחלה בגופה של האשה ודמעות החלו זולגות מעיניה, והרבי המשיך: "אם תקבלי על עצמך ברגע זה להשאיר כאן את התיק ולא להמשיך לשאת אותו תוך חילול שבת – זכות המצווה תעמוד לבנך, ומכל חיילי פלוגתו יישאר הוא
בחיים יישוב אלייך בשלום" – – –
כתפיה של האשה רטטו מבכי. תמונת המצב כפי שתוארה בידי הרבי זיעזעה אותה, ובעיני רוחה ראתה כבר את בנה שוכב בשדה-הקרב ללא רוח היים, לפתע נזכרה כי הרבי ממתין עדיין לתשובתה; היא פנתה אל הרבי, הורידה את תיקה מעליה ואמרה: רבי, בעבור בני אעשה ככל שתבקש!
הרבי הורה לתמימים שעמדו מסביב וראו את הנעשה, לשמור על תיקה של האשה עד צאת השבת, ואחר עזב את המקום, התמימים קיימו את הוראתו של הרבי ושמרו על התיק במשמרות עד לצאת השבת, אז באה האשה ולקחה את תיקה תוך שהיא מרעיפה דברי תודה לתמימים ששמרו עבורה את התיק.
שבועות אחדים עברו, ומתיבת הדואר של האשה מבצבצת מעטפה. כתב-היד מוכר לה, כתב-ידו של בנה, ידיה רועדות כשהיא פותחת את המכתב, ושולפת משם נייר מכתבים מרשרש, היא מתחילה לקרוא את מכתבו ועם כל מילה נוספת שהיא קוראת, נפערו עיניה בתדהמה מוחלטת:
אמא יקרה!
תני תודה לאלוקים על שאני יכול לכתוב לך את המכתב הבא, לולי ניסים גדולים שהצילו אותי מאש תופת, אין לי צל של ספק כי לא היית יכולה להתנחם אפילו בקברי – – –
אכתוב לך דברים כהווייתם: היה זה ביום שבת [כאן נקב הבן בתאריך בו עצר הרבי את אימו על השדרה בקראון הייטס], יצאתי יחד עם הפלוגה שלי למשימה שכללה חדירה עמוקה לשטח האוייב הגרמני, על-פי דיווחי המודיעין שהתקבלו, לא היו אמורים להיות בסביבה חיילים גרמניים, וכך צעדנו בביטחה בסביבה העויינת, כנראה שחדירתנו נודעה בדרך כלשהי לאוייב הגרמני, והם שלחו פלוגה שלמה לתקוף אותנו, היה זה בשעות הערב. הגרמנים זיהו אותנו די מהר, הקיפו אותנו, והחלו לירות עלינו מכל עבר, בתחילה ניסינו להשיב במטחי ירי, אך גורם ההפתעה שיחק לטובתם וחיילי פלוגתי, חברים טובים, נפלו כזבובים בשדה הקרב, ניסינו להזעיק תגבורת במערכת הקשר, אך המקום היה רחוק מדי בכדי שיגיעו בפסק זמן כל-כך קצר. היו אלו רגעים איומים, קשה לי לתאר לך את
אשר התחולל בקרבי באותם רגעים שכדורים שרקו באוזניי וחברים נופלים מימיני ומשמאלי – – –
הקרב שניטש בשדה המערכה היה קרב אבוד, לאחר כמחצית השעה הפך המקום לבית קברות ענק לעשרות החיילים האמריקאים, חיילי פלוגתי, מכל חבריי נותרתי אני לבדי – – –
חשבתי שיותר לא אראה אותך, שיותר לא תקבלי ממני דרישת שלום. הייתי בטוח כי אלו הם רגעיי האחרונים עלי אדמות, ואז, כשבליבי אמרתי לך כבר שלום, הגיעה סוף סוף התגבורת המיוחלת, החיילים האמריקאים שהגיעו בכוחות רעננים הצליחו להניס את הפלוגה הגרמנית שנפוצה לכל עבר, ומכל חיילי הפלוגה, נותרתי אני לבדי, אוד מוצל מאש התופת בשדה הקרב,
שלך,
ג'קי
(סופר בהתוועדות חסידית)
