סיפורי התורה לא נכתבו רק למען נדע את המאורעות ההיסטוריים שקרו לעם ישראל לדורותיו. בסיפורים אלו טמונים לקחי-חיים, אותם עלינו ללקט ולחיות על פיהם.
חשיבות יתרה נודעת לסיפור יציאת מצרים, שכן גאולת מצרים היא – כדברי התורה – מפתח לכל הגאולות כולם. במילים פשוטות: כשנשים לב לשלבי האירועים שהביאו ליציאת בני ישראל ממצרים ונצעד בעקבותיהם, נגיע גם אנו אל גאולה, והפעם לגאולה האמיתית והשלמה שאין אחריה גלות.
משום כך חשוב כל-כך לעקוב על "סיפור" פרשתנו בה מוצאים אנו את תחילת ציוני-הדרך דרכם עלינו ללכת:
לראות ברוחניות עיקר
בתחילת הפרשה עונה הקב"ה לשאלתו של משה (המוזכרת בפרשה הקודמת): "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?". הוא מודיע לו, שהגיע היום בו הוא עומד לקיים את הבטחתו לאבות האומה ולגאול את העם ממצרים, ובחמישה לשונות של גאולה הוא מרמז גם על שאר גאולות עם ישראל, ביניהן כמובן גם הגאולה על-ידי משיח צדקנו.
אך מאוחר יותר, כשניגש משה – לפי הוראת ה' – לבשר על כך לבני-ישראל, הם אפילו לא הטו אוזן לדבריו, וככתוב: "ולא שמעו בני ישראל אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
בני ישראל לא שמעו למשה משתי סיבות 1. "קוצר רוח". 2. "עבודה קשה". גם אנו לא רוצים ללמוד ולקיים מצוות בטענה הצודקת לכאורה: אנו "עובדים קשה" ואין לנו זמן, אך התורה מורה לנו כי הסיבה האמיתית לאי החשק בלימודים נעוצה ב"קוצר רוח" – מכיון שהצד הרוחני שבחיינו, חיי-הרוח, אינו חשוב לנו – הוא "קצר" – לעומת הצד הגשמי.
בכדי להביא את עצמנו למצב של הקשבה לצד הרוחני שבנו, יש לדעת כיצד לטפל ב"פרעה" – סמל הגשמיות – שבנו, וזאת יכולים אנו ללמוד מהמשך דרכם של משה ואהרן:
כדי לשכנע את פרעה שהם "רציניים" בכוונתם הם מראים לו מופת: אהרון זורק את מטהו (מקלו) וזה הופך לנחש! אמנם גם חרטומי מצרים אינם טומנים ידם בצלחת ואף הם הופכים את מטיהם לנחשים, אלא שכאן קורה נס נוסף: מטהו של אהרן, שהפך בינתיים חזרה להיות מטה פשוט, בולע לתדהמתם של הנוכחים את כל הנחשים!
בסיפור זה מדגישה התורה שדווקא לאחר שהפך נחשו של אהרן חזרה למטה, רק אז בלע את שאר הנחשים. נחש דרכו להכיש ולהזיק ואין זה פלא גדול במיוחד שנחש "בולע" נחשים אחרים, אבל מקל הבולע נחשים – זהו דבר נדיר. ללמדינו:
בעולם הגשמי ו"הנאור" יש פעמים שצריך להוכיח ב"אותות ומופתים" שישנו כח רוחני השולט על העולם, שכן פעמים והדרך להבאת הדברים לזולת – ולעצמנו פנימה – אינה ברורה. זאת מלמדנו אהרן, מי שהיה "אוהב שלום ורודף שלום": יש לפנות ל"פרעה" – המסמל את הרע שבנו – בדרכי נועם ושלום. לעשות זאת ב"מקל" – סמל החוזק והעוצמה – ללא פשרות, אך יחד עם זאת לא לערב בכך שום רגשי כעס ורוגז אישיים ; והרי מטהו בלע את הנחשים לא בהיותו נחש – שאז היו בו נטיות טבעיות לנשוך ולבלוע, אלא רק כאשר הפך חזרה למטה – ללא שום רגשות טבעיים וללא כל נטיות אישיות. דבר זה הכשיר את הקרקע לשלב הבא – מכת הדם:
להפוך קור לחום
במכת דם שהיתה המכה ראשונה – מתוך עשרה – נהפכו כל מימות מצרים לדם. מים שהם קרים מטבעם, מסמלים את הקרירות וחוסר הרגש, לעומת הדם המחייה את הנפש שהוא בטבעו חם ומפעפע ומסמל את החום והחיות.
מי היאור במצרים שימשו למצריים עבודה זרה, שכן כל מימיהם, וממילא גם פרנסתם, היו רק ממנו. והנה, אותם מים המסמלים קרירות רוחנית, ולא עוד, אלא אף שימשו לעבודה-זרה – שיא הקרירות, הם-הם שהפכו לדם, סמל החיות והחום.
מכאן אנו למדים כי השלב הראשון בצעדינו לקראת הגאולה צריך להתרכז כולו במאמצים להפוך את האדישות והאי-אכפתיות שלנו לאור וחום. לאחר שהוכחנו ל"פרעה" שבנו שהרוחניות היא העיקר בחיינו, עתה יש להאיר את החיים ולחממם.
