כיצד מביטים אנשים על אדם המתנהג במעשיו ההיפך מהנדרש ממנו בתוקף תפקידו. לדוגמא: שוטר הגונב ; מנהל חשבונות המועל בכספי החברה בה הוא עובד ; רופא המזיק לבריאות החולים, וכן הלאה. ההסתכלות על מאורעות שכאלו מעוררים גועל ובוז מצד הרואים, שכן דבר זה הרי הוא כפגיעה בכל המוסכמות החברתיות.
עתה נבין אל נכון את המסופר בפרשתינו:
משה הגדל בבית פרעה מלך מצרים יוצא יום אחד לשמוע את "חדשות" היום ובדרכו הוא רואה שני יהודים המתווכחים ביניהם. הויכוח שהחל בקול שקט, עבר ל"טונים גבוהים" עד שאחד מהם הרים לפתע את ידו ואמר להכות בה את חברו. בשלב זה התערב משה וקרא לעבר מרים היד: "רשע למה תכה רעך".
מעניין ללמוד על כך את דברי חכמינו זכרונם לברכה: "למה הכית לא נאמר אלא למה תכה. מכאן שכל המגביה יד על חברו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע". גמרא זו במסכת סנהדרין לומדת מלשון הפסוק, שמשה אינו קורא רשע לאדם רק משום שהכה בפועל את חברו, אלא אף בגלל שהרים יד כדי להכות את חברו.
אם נעמיד את עצמנו כ"שופטים" נוכל לקבוע וודאית כי הנ"ל חף מפשע: הרי לחברו לא ארעה שום תקלה, גופו שלם ואין בו שום סימן לחבלה או מכה. אם כך שואלים אנו את עצמנו: מה עשה שמגיע לו לקבל את ה"תואר" רשע?! הרי בפועל לא נתמלאה כוונתו, האם רק בגלל מחשבה רעה הופך האדם ל"רשע" במלוא מובן המילה?
משה היה אדם מחושב ומיושב. הוא לא "פלט" משפט זה ללא מחשבה קודמת וברור לנו שלו נראה אף אנו את שראה משה בהרמת יד זו, נבין היטב מדוע קרא לאותו אדם "רשע".
ראיית המציאות בעיני משה, שזכה להיות "מקבל התורה", היא ראיית התורה, הקובעת: על האדם לדעת כי "אני נבראתי לשמש את קוני" – דהיינו : תכלית בריאתו של האדם היא כדי שיוכל "לשמש" את בוראו על-ידי קיום התורה ושמירת מצוותיה – רצונו של הבורא. לכן הוא נברא עם רמ"ח (248) אברים בגופו – שהם כנגד רמ"ח מצוות עשה, ו-שס"ה (365) גידים – כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. כל אבר וגיד בגוף האדם ותפקידו.
ברור איפוא שלאבריו של האדם ישנה מטרה ברורה ומוגדרת: "שירות" ועזרה לאדם לקיים מצוות. כך לדוגמא נבראו הרגליים, כדי שנוכל לקיים "הוי רץ לדבר מצווה". או הפה ; בו נוכל להתפלל ולברך, וכך הלאה.
אם ננסה להתבונן בתכליתה של היד נראה שהיד תופסת מקום מרכזי וחשוב ב"מערכת", שהרי חלק נכבד מהמצוות נעשים על-ידה ובלעדיה קשה היה לראות קיום מצוות כגון מצוות תפילין וכדומה. וכמובן, שימוש בכוחה של היד מאפשר עשיית חסד עם הזולת.
כאשר אדם משתמש בידו, זו שנבראה לעשיית טוב וחסד לזולת, ועם כל המרץ הוא "לוקח תנופה" בכדי להכות את חברו, הרי הוא משתמש בעיקר היד – הכח, להיפך הגמור ממטרתה, והרי שבעצם ההרמה – גם אם לא הגיע הדבר לידי פועל, עשה מעשה הנוגד את התכלית. על זלזול כזה במטרה מגיע ה"תואר" – "רשע", ועל כן משה, הרואה יהודי הבועט בתכליתו קורא בקול: "רשע! למה תכה רעך?".
במילים אחרות: בהכאת חבר עובר האדם על מצוה ש"בין אדם לחברו", ואילו ב"הרמת יד" – ללא פגיעה פיזית בחבר – הוא עובר על מצוה ש"בין האדם למקום" (= אלוקים).
הלקח לגבינו כפול: ראשית, היזהר מניצול כוחות ואמצעים הניתנים לך לרעה – להיפך ממטרתם. שנית, דאג אפילו שלא "לחשוב בכיוון", מאתר שמחשבה זו אף היא רעה לכשעצמה.
לדוגמא נתרכז במצוות אהבת ישראל. רבי ישראל בעל-שם-טוב אומר: נשמתו של יהודי יכולה לרדת לעולם הזה, למשך שבעים-שמונים שנה, רק בכדי לעשות ליהודי אחר – טובה, בגשמיות או ברוחניות. כלומר, יתכן שה"מטרה העיקרית" של חייך בעולם, כולל צער הנשמה בהתלבשותה בגוף, היא לשם עשיית טובה אחת ויחידה שתעשה באחד מימי חייך ליהודי שני. אמנם אין להפחית מערכם וחשיבותם של שאר מצוות התורה, ומחוייבים אנו בקיומם המלא ב"תוקף תפקידינו" כיהודים, אך יתכן והמטרה המיוחדת בירידה זו היא לשם עשיית טובה אחת!
היות ואיננו יודעים "ספציפית" למי ומתי עלינו לעזור, הרי שאסור לנו "לפספס". עלינו לעשות את כל שביכולתנו לעזור לעוד יהודי ועוד יהודי ויתכן ובאחת מהטובות האלו "זהו זה"…
כך גם וודאי מובן שאין לפעול כנגד מטרה זו, בהצקה לזולת. האם לשם הנאה רגעית כדאי "לפספס" את מטרת החיים?
