מספרים על כמה מבריחי מכס מקצועיים, שנתקלו בבעיה… בנקודת הגבול, התחלף המפקד, והמפקד החדש, קשוח, היודע לעבוד. אין! הם לא מוצאים דרך להבריח בלי שיתפסו.
עלה להם רעיון – נביים לוויה!
בתוך הארון, במקום המת, נכניס את מה שאנחנו רוצים להבריח… ככה נגיע לגבול, הרי בגבול לא יפתחו את הארון, ונוכל לעבור הלאה.
וזה בדיוק מה שהם עושים.
בפעמים הראשונות זה מצליח. כשמגיע הפעם החמישית, הם כבר שאננים. מגיעים לנקודת הגבול, עומדים לחצות אותה.
המפקד מסתכל. משהו נראה לו מוזר.
לוויה, נכון?
איפה הבכי?
איפה האנשים הבוכים על המת. בין "האבלים" הוא הבחין אפילו בכמה שמחייכים.
מהר מאוד הוא מורה לעצור את המיטה ומלוויה, ולפתוח את הארון. שומרי הגבול פותחים את הארון – ומגלים את כל האוצרות החבויים בפנים…
האנשים שהבינו "שכלתה אליהם הרעה", מתחילים לבכות…
מחייך המפקד – אם הייתם בוכים קודם, הייתם חוסכים את הבכיות עכשיו…
* * *
ככה זה גם בשלשת השבועות, הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, בהם אנו מקוננים ואבלים על חורבן הבית. אם אנחנו נבכה בימים האלו על החורבן, ובאמת נוסיף במצוות, נגרום שלא נהיה צריכים לבכות יותר. אדרבה תשעה באב ושלשת השבועות יהפכו לימי חג ושמחה.
פרשת השבוע היא פרשת מטות, וגם בהפטרה מופיע הנושא: הקב"ה מראה לירמיהו בנבואה ושואל אותו "מה אתה רואה?" עונה לו ירמיהו "מקל שקד אני רואה". מסביר לו הקב"ה, למה אני מראה לך את השקד?
"כי שוקד אני על דברי לעשותו".
שקד, הוא הפרי הגדל הכי מהר. בין החנטה שלו (כשיוצאים הפרחים), לבין הרגע שהפרי הבשיל לגמרי יש 21 יום. בדיוק כנגד שלשת השבועות.
יפה.
אבל חייב להיות גם קשר תוכני בין השקד לבין שלשת השבועות, זה לא רק בגלל שבמקרה לשניהם יש 21 יום.
בשקדים ישנם שני סוגים. יש סוג שכשהוא קטן הוא מר אך כשהוא גדל הוא נהיה מתוק. לעומתו יש סוג אחר שכשהוא קטן הוא מתוק, אך דווקא כשהוא גדל, הוא נהיה מר. השקדים שאנחנו אוכלים היום המכונים שקדים, זה הסוג הראשון – כשהוא קטן הוא מר, וכשהוא גדל הוא נהיה מתוק.
הסוג השני לעומתו נקרא ’לוז’.
זה מסביר לנו למה נבחר השקד. המטרה של שלשת השבועות שנהפוך את המר למתוק! שנוסיף בתורה, נוסיף במצוות, נבכה על מעשינו, ואז בצורה הזו נהפוך את המר למתוק.
– – – –
"מטות" – מטה, מה ההבדל בין מטה-מקל לשבט? שבט, הוא רך.
ניקח שבט – ענף רך שהרגע נתלש מהעץ. עדיין ניתן לכופף אותו. היות ועדיין יש בו את הלחלוחית של העץ. ברגע שהוא מתייבש הוא מתקשה והופך להיות מקל.
לכן בחר הקב"ה להראות לירמיהו דווקא מקל שקד, ולא את הענף של השקד.
דווקא קשיים, הם אלו שנותנים לנו את הכח, את העוצמה להתמודד ולנצח.
שנזכה להפוך את הימים האלו ממר למתוק, ומאבל לשמחה, בגאולה האמיתית והשלימה.
שבת שלום ומבורך!
הרב נח סוליש
