בספר של הסופר הנודע וחתן פרס נובל אלי ויזל "כל הנהרות הולכים אל הים" מתוארת בעמודים 402-4 פגישתו הראשונה עם הרבי בהתוועדות. כך כותב ויזל:
"בפעם הראשונה שנפגשתי עם הרבי הודעתי לו מראש שאני חסיד ויז’ניץ ולא של חב"ד, ואין לי שום כוונה לשנות את זה. הרבי ענה: ’העיקר להיות חסיד; לא משנה של מי’.
"באחד מחגי ’שמחת תורה’ ביקרתי בליובאוויטש. כמנהגי, הרבי הקדים לבואי: "ברוך הבא; טוב לראות חסיד ויז’ניץ מגיע לברך אותנו. האם כך גם חוגגים שמחת-תורה בויז’ניץ?’
"אמרתי לו: ’רבי, אנחנו לא בויז’ניץ, אנחנו בליובאוויטש’.
הרבי: ’אז תנהג כמו בליובאוויטש’.
אני: ’מה עושים בליובאוויטש?’
הרבי: ’בליובאוויטש אומרים ’לחיים’!’.
אני: ’גם בויז’ניץ אומרים ’לחיים"!
הרבי: ’טוב מאוד, אז תאמר ’לחיים’!’.
הרבי הושיט לעברי כוס וודקה מלאה עד תומה.
אמרתי לו: ’רבי, בויז’ניץ חסיד לא שותה לבד’.
הרבי ענה מייד: ’גם לא בליובאוויטש’ והוא שתה את כל תכולת כוסו בבת אחת. גם אני עשיתי כך.
הרבי: ’האם כוס אחת מספיקה?’
אני: ’בויז’ניץ, כוס אחת היא כמו טיפה בים’.
הרבי: ’גם בליובאוויטש כך’.
הוא מזג לי כוס שנייה, מלאה עד גדותיה אף היא וגם מילא את כוסו. הוא אמר ’לחיים’ וגם אני. שנינו רוקנו את כוסותינו. הייתי חייב הרי להגן על כבודה של ויז’ניץ…
לא הייתי מורגל בשתייה רבה כל-כך. ראשי החל להסתובב. לא היה ברור לי מי אני, היכן ומדוע הגעתי לפה. אש אחזה במוחי.
ושוב הרבי: ’בליובאוויטש לא מפסיקים באמצע הדרך. אנחנו ממשיכים עד הסוף. ואיך עושים בויז’ניץ?’
אני: ’גם בויז’ניץ כך; הולכים עד הסוף’.
אז מזג לי הרבי את הכוס הנוספת, שלישית במספר, ואף מזג שוב לכוסו. ידי רעדה. שלו – לא.
’מגיעה לך ברכה’ אמר בפנים מאירות. ’תגיד מה אתה רוצה’.
לא היה ברור לי מה לבקש. חשתי ערפול חושים. הרבי: ’היית רוצה שאברכך שתוכל להתחיל פעם נוספת?’.
למרות שכרותי נהניתי מחכמתו. אמרתי לו: ’כן, רבי; תן לי ברכתך’.
הוא ברך ושתה כוס נוספת, ואני שתיתי גם עוד כוס אחת – והתעלפתי".
