העיירה היהודית הייתה כמרקחה. מכל עבר הגיעו עדויות על קבוצת בריונים שחטפה שני יהודים. את הבריונים הצליחו העדים לזהות – גויים צעירים ואימתניים, שהתגוררו לא-הרחק מהעיירה והפילו את חיתתם על תושביה היהודים. לעומת זאת, את פניהם של החטופים איש לא ראה בבירור. ידעו רק לומר כי חזותם יהודית. אלה היו ימים של פרעות ברוסיה והיהודים היו למשיסה. מעשי חטיפה – בדרך-כלל לצורך סחיטת דמי-כופר – לא היו נדירים. גם הפעם לא איחרה הדרישה הכספית להגיע. החוטפים נקבו סכום כסף גבוה, והודיעו כי אם לא יקבלוהו בתוך עשרים וארבע שעות, יהרגו את שני היהודים המוחזקים בידיהם. גם לאחר בירור מקיף שעשו ראשי הקהל, לא נודעה זהותם של החטופים. הועלתה השערה כי השניים אינם תושבי העיירה, אלא עוברי-אורח תמימים, או סוחרים שבאו לסחור בעיירה. אם כך ואם כך, על הפרק עמדה שאלה של דיני נפשות ובמקרים כאלה מן הראוי להכניס לתמונה את רב העיירה. הרב הקשיב לדברים בפנים חמורות-סבר. "עלינו לפעול במהירות האפשרית!", פסק. בעזרת ראשי הקהל ערך הרב רשימה של כל בעלי הממון בעיירה. לכל אחד ואחד מהם קצב הרב את הסכום שעליו לתת. לחנווני קצב חמישים רובל, לסוחר העצים – שישים, לגביר העיירה – שלוש-מאות, וכך הלאה. בלי לאבד זמן יצאו הרב וראשי הקהל – על-פי הרשימה שהכינו – לגייס את הכסף. נכנס הרב לביתו של החנווני. הוא לא היה צריך לספר לו את סיפור המעשה, שכן כל בני העיירה כבר ידעו את שאירע. הוא גם לא היה צריך ללחוץ עליו. מיד פתח החנווני את ארנקו והוציא ממנו שישים רובל – עשרה רובלים יותר מכפי שהתבקש. גם בבתים הבאים נוכח הרב בתופעה המדהימה: אנשים פתחו את כיסיהם בנדיבות מופלגה והרימו יותר מכפי שהתבקשו למען המטרה הנאצלת – מצוות פדיון-שבויים. גם גביר העיירה נהג ברוח זו, אך ביתר שאת, שכן תרומתו הייתה כפולה מזו שנתבקש לתת – שש-מאות רובלים טבין ותקילין! לאחר הביקור בבית הגביר כבר היה בידי הרב ומלוויו מלוא הסכום שתבעו החוטפים. כתובת מגוריהם של החוטפים הייתה ידועה, ולא היה אלא לגשת לשם, למסור את הכסף ולקוות שהחוטפים יעמדו בדיבורם וישחררו לחופשי את החטופים. אך אז אירע דבר שהפתיע מאוד את ראשי הקהל. הרב נראה אפוף מחשבות. הוא התיישב על ספסל ברחוב וכמו התכנס בתוך עצמו. ראשי הקהל הביטו ברבם בתמיהה גוברת והולכת: מה פשר ההשתהות הזו, דווקא עכשיו, כשהכסף כבר בידיהם וישועת החטופים קרובה כל-כך?! כעבור שעה קלה התנער הרב ממחשבותיו. "יש שינוי בתכנית", הודיע. את אחד המלווים שלח עם הכסף, והורה לו לשוב לבתי כל התורמים הנדיבים ולהחזיר להם את כספם. למלווים הנותרים הורה למהר ולהזעיק אליו ארבעה-חמישה צעירים יהודים, בעלי-זרוע. "הסברים, אחר-כך", אמר בתגובה על מבטי ההפתעה שנתלו בו. כעבור שעה קלה התייצבו לפניו חמישה צעירים גבוהים וחזקים, מבני העיירה. "הבה ניגש לבית החוטפים", אמר הרב והחל לצעוד. בהגיעם סמוך ליעדם תִּדרך הרב את החבורה: "מתקרבים לבית בשקט, מתפרצים פנימה במפתיע, ומכים בפראות כל מי שנמצא שם. שמעתם? כל מי שנמצא שם! אל תבחינו בין החוטפים לחטופים. בכולם הכו כפי יכולתכם"… הפעולה הצליחה מעל המשוער. שלושת החוטפים קלטו במהירות את יחסי הכוחות הלא-שקולים, ונכנעו. על-פי הוראת הרב, גם החטופים טעמו את נחת זרועם של הצעירים היהודים. או-אז התבררה העובדה המדהימה – שני החטופים לא היו יהודים, אלא גויים שהתחפשו ליהודים. הם שיתפו פעולה עם החוטפים וביימו חטיפה, כדי לסחוט כסף מיהודי העיירה. כשהם מוכים ומאויימים התחייבו החוטפים הגברתנים כי לא יפגעו עוד ביהודֵי העיירה. שעה קלה לאחר מכן שבו ראשי הקהל והתכנסו בבית הרב. כעת הגיע זמן ההסברים. "כאשר מתרגשת ובאה צרה על יהודי", פתח הרב ואמר, "עליו לראות בכך אות משמים ולהתעורר בתשובה. כאשר גויים חוטפים יהודי, יש בכך גם מבחן לתחושת הערבות ההדדית של כולנו. מתוך תחושה זו יצאתי למשימה הקדושה של פדיון-שבויים. "אך לפתע הבחנתי בתופעה המוזרה, שכל אחד ואחד מהיהודים הרים את תרומתו ללא כל התנגדות או ניסיון התחמקות, ולא זו בלבד, אלא שאף נתן יותר מכפי שנדרש. כשראיתי זאת, התעורר בי ספק אם אכן במצוות פדיון-שבויים עסקינן. שכן, כידוע, השטן מתאמץ להפריע לכל מצווה ומצווה; על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר במצווה גדולה וחשובה כהצלת נפש מישראל. חיפשתי אפוא את ניסיונות החבלה של השטן, במצווה, ולא מצאתים. "הגעתי למסקנה שכנראה לא מדובר כאן במצווה, אלא בתרגיל הונאה נבזי. ומכיוון שבוודאי אי-אפשר לייחס מטרה עליונה למסירת כסף יהודי כשר לידי גויים גזלנים, הבנתי שעלינו להגיב הפעם בדרך שונה מהמקובל, ולדבר עם הגזלנים בשפתם-הם".. |
בית חב"ד הולילנד
מיכאל אבי יונה 2/4
הרב שמואל בר כוכבא
054-3182770
א-ה 10.00-13.00
תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון