השבוע הייתי סנדק בברית לתינוק חמוד. במשך השנה יוצא לי להשתתף מידי פעם בבריתות. בדרך כלל זה מתקיים בבית המשפחה, לפעמים גם בבית חב"ד. התפקיד שלי הוא לומר את הברכה על היין שאחרי הברית. השבוע, כאמור, זכיתי להיות סנדק.
אני מספר את זה כי זה מחזיר אותי 18 שנה לאחור, לפעם הקודמת בה הייתי סנדק. אלא שאז בנוסף לסנדקאות גם אמרתי את הברכה, ולא רק פעם אחת, אלא 20 פעם ביומיים רצופים.
היה זה אחרי פסח של תשנ"ו 1996. הייתי עם עוד חברים אצל אחי הרב פנחס וישצקי, שליח הרבי ורבה של העיר דונצק שבמזרח אוקראינה. מוהל מבוגר בשם ישראל דוד ויינברגר הגיע מויליאמסבורג לאוקראינה, ויש לו יומיים בשבילנו, יומיים בלבד.
גיבשנו קבוצה של 24 סטודנטים שרצו לעבור ברית מילה, רק 24 כיון שהלכתית מותר למול רק ביום, וכל ברית אורכת כחצי שעה, 12 בריתות ביום, 24 ביומיים.
עד כאן הכל בסדר, אלא שיום לפני המועד, הודיע לי אחי הבכור שהוא נאלץ לטוס לישראל ועלי להסתדר עם הבריתות הללו יחד עם חבריי.
החלו הבריתות, הן התקיימו בחדר שנשכר לשם כך בבית הרפואה המקומי כשאני משמש בין השאר גם סנדק. כיון שלהחזיק אדם בן 20 על הידיים אי אפשר, מסתפקים בלהניח את הידיים תחת הראש של ?הרך הנימול?..
ואז זה קרה, באמצע היום משום מקום הגיעה אשה צעירה עם בעלה ובנה בן השנתיים. הם גרים בעיר הסמוכה, והיא שמעה שיש מוהל בסביבה "אני רוצה שתעשו לבן שלי ברית היום" אמרה. ניסיתי להסביר לה שהיום אי אפשר, אולי בפעם הבאה שיבוא מוהל. אבל היא פשוט לא רצתה לשמוע, כמו לביאה שמגנה על ילדיה, עמדה על שלה, דפקה על השולחן וקבעה "סאשה שלי יהיה היום יהודי!!!".
אני עוד זוכר את הרגע הזה כאילו קרה אתמול. נולדתי בבית חב"די, למדתי בחיידר ובישיבה, ידעתי את כוחה וגדולתה של הנשמה היהודית, הכרתי גם שיר או שנים על ה"יידישע מאמע". אבל זה היה הרגע בו באמת הבנתי מה היא הנקודה היהודית – ה "פינטעלע איד" שלנו, פשוט ראיתי אותה עומדת ומאירה כך מולי. האשה הזו שאת שמה אינני זוכר עוד, לימדה אותי מה ששום ישיבה לא יכולה ללמד – "סאשה שלי יהיה היום יהודי!".
הוא באמת נהיה, כי שעה קלה אחרי כך, הנחתי את ידיי תחת ראשו של סאשה והייתי לו לסנדק.
