בפרשתנו מופיעה פרשת התוכחה, שבה מזהיר הקב"ה את עם-ישראל כי ייענש בעונשים קשים אם יסור חלילה מדרך התורה. פסוקי התוכחה מפרטים דברים קשים ומייסרים, אולם תורת החסידות מגלה, שבפנימיות הדברים יש כאן ברכות נעלות ביותר, שדווקא בגלל גבהותן באות בלבוש של קללות.
בסוף פרשת התוכחה נאמר: "והשיבך ה' מצרים באניות, בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאויביך, לעבדים ולשפחות ואין קונה". הפירוש הגלוי של הפסוק הוא, כמובן, עונש קשה, אולם פנימיות התורה חושפת את הברכה הטמונה בפסוק הזה.
בפסוק זה, החותם את פרשת התוכחה, רמוזה התכלית האלוקית של החטא. ברור שחטא הוא נגד רצון ה', ויהודי העובר עבירה פועל נגד רצון הקב"ה ועושה זאת בבחירתו החופשית. ועם זאת, גם בחטא יש תכלית ומטרה – החטא צריך להביא את האדם לעלייה הגדולה שבאה על-ידי התשובה.
וזה מה שאומר הקב"ה: גם כשיהודי עובר על רצון ה' והולך "בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה", התכלית של זה היא – "והשיבך ה'", שתעשה תשובה, תתקן את החטא ותעלה לדרגה גבוהה יותר מזו שבה עמדת קודם החטא.
העלייה של התשובה מביאה לידי "והתמכרתם שם", וכמו שמפרש רש"י: "אתם מבקשים להיות נמכרים". זו מעלתו של בעל-תשובה, שההתמכרות שלו לקב"ה באה מצידו ומכוח עצמו.
צדיק, שלא חטא, משיכתו לקב"ה נובעת מטבע נפשו. הוא מרגיש בטבעו צימאון לקב"ה, ולכן הוא שואף לעבדו ולמלא את רצונו. לעומת זאת, בעל-תשובה הוכיח שמצד טבעו הוא יכול להתרחק מהקב"ה, ולכן כשהוא שב אל ה', הדבר אינו בא מצד עצם טבעו אלא מכוח בחירתו ומהחלטה עצמית שלו. בכך הוא מגיע לדרגה גבוהה יותר בעבודת ה' – עבודה שבאה מצד האדם עצמו.
כשיהודי מתמסר כל-כך לקב"ה, הוא מגיע "לאויביך", לדרגה כה גבוהה, שקודם לכן הייתה בבחינת 'אויביך' לעומת דרגתו הקודמת, משום שהייתה בלתי-אפשרית ובלתי-נתפסת.
ויתרה מזו: "ואין קונה", וכפירוש רש"י: "כי יגזרו עליך הרג וכיליון". יהודי מגיע לדרגה רוחנית גבוהה כל-כך, שהוא 'הורג' את כל תאוות העולם ונתון בתחושה של 'כיליון', במובן של כלות הנפש, לקב"ה.
כך מגלה פנימיות התורה את הטוב הפנימי הטמון אפילו בקללות התוכחה, ועל-ידי לימוד פנימיות התורה יתגלה הטוב הזה בפועל, בטוב הנראה והנגלה, עד לברכת הגאולה האמיתית והשלמה – ביאת משיח-צדקנו במהרה בימינו ממש.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת")
