אחד הדברים, שאני אוהב במסעדות בישראל, זה השפע. שלא תבינו לא נכון, בבאזל יש מסעדות נהדרות. אתה מזמין ומקבל אוכל טעים ומזין, אבל אתה מקבל בדיוק מה שהזמנת.
ואילו בישראל, אתה עוד לא יושב וכבר מכסים לך את השולחן עם ח"י סלטים וכמה פיתות 'זה בשביל לפתוח את התיאבון' הם אומרים.
השבוע הבנתי עוד משהו בנושא. בפרשה מתאר משה רבינו את ה'מן' כאוכל של סבל ועינוי – 'ויענך וירעיבך ויאכילך את המן' נאמר. אבל למה עינוי וסבל' חכמינו הרי לימדונו, שה'מן', בהיותו אוכל אלוקי, נשא בתוכו את כל הטעמים האפשריים והאוכל יכול היה לבחור באיזה טעם לקבל אותו. לאשכנזים שם במדבר זה בטח הרגיש כמו געפילטע פיש עם חריין בתוספת רגל קרושה ולמזרחיים, יותר בכיוון של לאפה עם חומוס אבו גוש. ומבחינת תזונה, הרי שהוא התאים בדיוק למערכת העיכול של כל אדם. אז למה אמר משה 'ויענך וירעיבך''.
אממה, מסתבר שבשביל תחושת שובע לא מספיק להזין את הגוף, יש להזין גם את העיניים, וה'מן' לא עשה את העבודה. זה למה במסעדות בארץ יש את הח"י סלטים, זה בשביל העיניים.
הרבי מבאר שה'מן' היה עבור עמנו מסר לדורות. עבור העשירים המסר הוא: 'לחם מן השמים' – גם אם נראה לך שאתה מצליח ומוכשר וכמעט כל יכול, אל נא תשכח שבסופו של דבר כל מה שיש לך זה מלמעלה, כמו המן.
עבור העניים המסר הוא: אם לפעמים יש רגעים שנראים כ'סבל ועינוי' נסה להיזכר ב'מן', גם הוא לעיניים היה נראה כסבל ועינוי, אבל לקח קצת זמן ואנשים גילו שהוא מסתיר בחובו טעמים רבים ומזינים, והעיקר, מתאים בדיוק לאדם האוכל. אולי גם הסבל שלך הוא כזה'
כי ביננו, מי יכול להגיע למנה המרכזית אחרי 18 סלטים…
