מדי שנה בשבת זו – האחרונה לחודש שבט – מוציאים אנו מארון הקודש ספר תורה נוסף , בו קוראים את "פרשת שקלים".
קריאה זו היא אחת מתוך ארבעת הפרשיות שאנו קוראים מדי שנה בחודש אדר, שסדרן הוא: "שקלים" , "זכור", "פרה" ו"החודש".
בזמן שהיה בית מקדש קיים היו מקריבים בו "קרבנות ציבורי" – הם אותם הקרבנות שהיו באים מכספי הציבור. כסף זה ניתן על ידי כל איש יהודי כתרומה לבית המקדש. מצווה זו היא לעני ולעשיר בשווה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל".
הכספים היו נאספים בקופות גדולות שהיו עמדות במרכזי הערים ותפקיד בית-דין היה לדאוג לכך.
בראש- חודש ניסן היו מחדשים את כל מלאי הקורבנות – הבהמות והכבשים – בבית המקדש. לשם כך תקנו חכמים להכריז כבר בערב ראש – חודש אדר ולהכריז לעם לתרום ולהביא את שקליו. הכרזה זו היתה הכנה ליום ט"ו בחודש בו היו הממונים אוספים את הכספים. וכך מדי שנה בשנה היתה קריאת התורה בפרשת שקלים (הנמצאת בפרשת תרומה בספר שמות) – מעוררת את זכרון העם למצווה זו, לקיימה בעונתה. עתה אין לנו בית מקדש ואין אנו מקריבים קורבנות, אך על ידי קריאה זו – שקלים- בזמנה, כבאותם ימים , נחשב לנו הדבר כאילו קיימנו את המצווה בפועל, כפי שנאמר: " נשלמה פרים – שפתינו " – כלומר בשפתינו – תפילתינו אנו משלימים את הפרים – הקרבנות , טעם נוסף לקריאת זו אמרו חכמים: בכדי שכאשר יבנה בית המקדש – במהרה בימינו – יהיו מצוות הנהוגות בו סדורות בידינו. מצווה זו חביבה היא במיוחד שהרי ממנה למדים אנו מהי אחדות ישראל: כל ישראל שווים הם, ללא הבדל בין עני לעשיר, חכם וטיפש. כולם חייבים באותה מצווה , בשווה, וקרבן כולם מקובל לפי הקב"ה.
