זה היה יומיים לאחר ג’ בתמוז תשנ"ד. אלפים הצטופפו לפני הציון הקדוש של הרבי מליובאוויטש, כדי להיכנס אל הקודש. בין הרבים היו גם אב ובנו. האב החזיק פתק ומדי פעם עיין בו ואף הוסיף אי-אלה מילים. ניכר היה עליו כי הוא אפוף חרדת-קודש. בתוך כך נקשרה שיחה קצרה בינו ובין הסופר החסידי ארי סמית, שעמד לידו. "זה ילד של הרבי", אמר האב בהצביעו על בנו. סתם ולא פירש.
את הסיפור המלא סיפר האב – ישעיה-צבי רונדר שמו – לארי סמית כעבור זמן, כשהם יושבים בביתו:
הסיפור מתחיל בדור הקודם, בסיומה של מלחמת-העולם השנייה. הוריי התגוררו אז בצרפת. תקצר היריעה מלתאר את מסכת תלאותיהם, אך יותר מכול העיבה את שמחת חייהם העובדה שלא זכו בפרי-בטן, והרופאים אף הודיעו להם כי לא יזכו לכך. יום אחד יעץ להם ידיד לפנות בכתב אל הרבי הריי"צ מליובאוויטש ולבקש את ברכתו. הוריי עשו כעצתו ושלחו לניו-יורק מכתב שבו פירטו את מצבם ובקשתם.
כעבור כחודשיים מצאו בתיבת-הדואר שלהם מכתב מניו-יורק, ובו מברכם הרבי הריי"צ בזרעא חיא וקיימא. מובן שהמכתב נטע בליבם תקווה חדשה. ואכן, כעבור כתשעה חודשים נולדו להוריי תאומים זהים, אני ואחי. מיותר לציין כי לשמחתם לא היה קץ.
כמה שנים לאחר מכן היגרו הוריי לארצות-הברית והתיישבו בברוקלין. בינתיים הסתלק הרבי הריי"צ לעולמו ועל כיסאו עלה חתנו. במשך כמה שנים נשלחנו, אני ואחי, ללמוד בבית-ספר של חב"ד בבדפורד. עובדה זו הייתה קשורה לכך שנולדנו בברכת הריי"צ.
עם השנים נישאתי ברוך ה’, אך ההיסטוריה כאילו חזרה ונשנתה. לא נפקדנו בילדים. תחילה הסחנו את דעתנו מכך, אולם כשנקפו השנים פנינו לטובי הרופאים. בשלב מסויים הודיע לנו הרופא שטיפל בנו כי עלינו להשלים עם העובדה שלא נזכה להיות הורים.
דברים זהים שמענו גם מפיו של מומחה עולמי, הד"ר מיקלד שמו. אני זוכר כי לאחר הפגישה עם הד"ר מיקלד יצאתי החוצה, התיישבתי על ספסל ברחוב ופרצתי בבכי מר. לא יכולתי לשאת את הכאב העמוק.
כעבור כמה ימים פגשתי את אחי ושוחחנו בעניין. התברר כי גם הוא (שגם-כן היה נשוי כבר כמה שנים) סבל מאותה בעיה ממש. היינו אפוא תאומים זהים בכל המובנים – לטוב ולרע.
כשנודעו הדברים לאבי, יעץ לנו להיכנס אל הרבי מליובאוויטש ולבקש את ברכתו. אנחנו היינו נואשים למדיי, אך הוא היה חדור תקווה. "לבנים זכיתי בזכות הרבי הריי"צ, לנכדים אזכה בזכות חתנו, הרבי הנוכחי", אמר לנו בביטחון.
לאחר שפנינו אל מזכירות הרבי נקבעו לי ולאחי פגישות עם הרבי, באותו לילה, בזה אחר זה. תחילה נכנסנו אני ורעייתי. הייתי נרגש מאוד ואחזתי תיק רפואי עב-כרס. הרבי האיר לנו פנים בצורה שריגשה אותנו מאוד. הוא התעניין בנו ובעיסוקינו. כעבור זמן העזתי לפנות אליו בעניין שלשמו באנו ולספר לו על מצוקתנו. הרבי הניף יד בתנועת ביטול ואמר "אל תדאג".
הפניתי את תשומת-ליבו לתיק הרפואי שבידי והוספתי שהרופאים המומחים ביותר שללו מאיתנו כל תקווה. הרבי חייך אלינו חיוך אבהי שלא אשכחנו לעולם ואמר: "אל תדאגו, יהיו לכם ילדים וההורים שלך והסבתא שלך יהיו השמרטפים שלהם". ה’יחידות’ ארכה כמחצית השעה ויצאנו ממנה בתחושה של התרוממות-רוח בלתי-רגילה.
אחרינו נכנסו אחי ורעייתו. למרבה ההפתעה הם שהו בפנים כשלוש דקות בלבד. לאחר מכן סיפרו כי על פניו של הרבי הייתה נסוכה רצינות רבה. למרות ניסיונותיהם החוזרים ונשנים לקבל מהרבי הבטחה לילדים, הרבי נמנע מכך, ורק אמר להם כי בביקורו הקרוב בציון חותנו יתפלל למענם. הם יצאו מה’יחידות’ במפח-נפש.
כעבור שבועות אחדים קיבלנו את הבשורה הלא-תיאמן. היינו כחולמים. הרופאים המומחים היו בהלם מוחלט. הד"ר מיקלד אמר לי: "תגיד תודה גדולה לאלוקיך שעשה לך נס שטרם נתקלתי בשכמותו". וממש כמו אצל אברהם אבינו, שהקב"ה עשה נס מיוחד כדי למנוע לזות-שפתיים של ’ליצני הדור’, נולד לנו בן הדומה לי כשתי טיפות מים.
גם אחי לא הרפה והוסיף לבקש מהרבי ברכה. כל בקשותיו נענו בתשובה דומה – "אזכיר על הציון". לאחר כמה שנים עבר אחי לפני הרבי במוצאי חג-השבועות, בשעה שחילק יין מ’כוס של ברכה’. זו הייתה שעת-רצון, והפעם העניק לו הרבי ברכה מפורשת. ואמנם במלאות התקופה זכו הוא ורעייתו לבן.
באשר לנו, זכרתי את דברי הרבי ב’יחידות’ – "יהיו לכם ילדים", לשון רבים, וציפיתי שיתקיימו. מיותר לציין כי דברי הרבי לא הושבו ריקם. בשנים הבאות זכינו בחסדי ה’ להולדתם של עוד שני ילדים. וכך גם נתקיימו דברי האמונה והביטחון של אבי – "לבנים זכיתי בזכות הרבי הריי"צ, לנכדים אזכה בזכות חתנו, הרבי הנוכחי".
(על-פי ’רבות מופתי’, מאת ארי סמית, בהוצאת ספריית ’כפר חב"ד’)
