החסידות מפנה את המבט לעבר הצד החיובי שבכל דבר. לא שאין היא מודעת למגרעות ולצדדים שליליים, אלא שהיא מבקשת לעקור את הרע על-ידי הגברת הטוב. ככל שיגבר כוחם של הטוב והחיוב, יצטמצם כוחם של הרע והשלילה. סילוק הרע, אף שהכרחי הוא, מלכלך את הידיים, ולכן צריך לעשות זאת בקיצור ובזריזות האפשרית ולחזור מיד להתעסקות בטוב, בחיוב, באור. מי ששם יותר מדי דגש על ניקוי הרע, ימצא את עצמו בסוף מתעסק ברע רוב ימי חייו.
הדברים תקפים בייחוד בימים אלה, ימי תשובה והתעוררות. אתה עומד לפני יהודים אחרים ורוצה לעוררם לתשובה. אתה יכול לתאר באוזניהם עד כמה הם טועים ושקועים בחטא. אך בידך להסביר כמה טוב ללכת בדרך התורה ולהיות קרוב אל ה'. שתי הדרכים עשויות להשפיע, אבל הראשונה עלולה גם לדכא, לקומם, לעורר תגובות נזעמות; ואילו השנייה רק מקרבת, מחממת ומעוררת אהבה לה' ולתורתו.
כך בהתמודדות האישית הפנימית: אם נתרכז בחסרונותינו, בסיכום העגום לפעמים של הישגינו בשנה שחלפה, אנו עלולים לשקוע בעצבות ובקדרות ואף להגיע לכלל ייאוש. צריך לדעת את המגרעות, אבל הדגש צריך להיות על העתיד ולא על העבר, על ההחלטות הטובות ולא על הכישלונות.
בימי אלול מוטב להתבונן בסגולתם המופלאה של הימים האלה, שבהם 'המלך בשדה' – הקב"ה מתקרב אל כל אחד ואחת מאיתנו ומקבל את תשובתנו באהבה ובפנים שוחקות. מוטב לשמוח על היכולת שניתנה לנו לפתוח דף חדש ולהתחיל מהתחלה. אם כל מצווה צריך לקיים מתוך שמחה, על-פי הכתוב "עבדו את ה' בשמחה" – הרי מצווה כה חשובה כתשובה, המתקנת את כל הפגמים והחסרונות, על-אחת-כמה-וכמה שצריך לקיימה מתוך שמחה רבה. והשמחה ממתקת דינים, פורצת את כל המחיצות, ובזכותה ודאי נזכה לשמחה הגדולה של הגאולה האמיתית והשלמה.
