התותחים רועמים מול רצועת עזה. לידם ניצבים הלוחמים העומדים להיכנס לתוך עזה, מניחים תפילין מתעודדים ומתחזקים באמונה בהשם. מחזה זה חוזר על עצמו.
צוות של חסידי חב"ד יוצא מצוייד בזוגות תפילין, טפסי קריאת שמע, ספרי תהילים זעירים בנרתיקי פלסטיק, תפילת הדרך ותמונת הרבי, קופת צדקה, ועוד מאתרים את את הלוחמים "אי שם" בשדות ובחורשות מול עזה ומציידים אותם בצידה רוחנית. ההיענות להנחת תפילין גבוהה. ברוך השם.
ר’ יעקב (ינקל’ה) לוין, תושב כפר חב"ד, מספר בהתרגשות גדולה: "אני הבן שלי וחתני לקחנו יוזמה, לקחנו זוגות תפילין, כיבוד לחיילים ויצאנו לדרום. עברנו את היישוב "יד מרדכי", והמשכנו לכיוון עזה, והגענו למקום התכנסות של חיילים אי שם בסמוך לגבול. החיילים כבר השתתפו בקרבות, ויצאו למנוחה והתארגנות מחודשת, עדיין עם צבעי הסוואה על פניהם.
עודדנו את החיילים, רבים הניחו תפילין, והם הגיבו בשמחה ובהתרגשות. שוחחתי עם החיילים על פרשת השבוע שמדובר בה על "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים"! ושכל פרשה היא הוראה מיוחדת לאותו הזמן כמו שהרבי לימד אותנו, ושהחיילים הם שליחים של עם ישראל והקב"ה בעצמו, והם צריכים ללכת למלחמה בעיניים פקוחות, בלב שמח, ובאמונה גדולה בצדקת הדרך!החיילים חיבקו אותנו ובכו. הם הרגישו שאמרנו דברים מתוך הלב. "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב".
שאלתי את החיילים, "מי זה הקצין?" הוא קצת נחבא אל הכלים. הצביעו לי עליו. תפסתי אותו ואמרתי לו: "או תפילין, או חיבוק"! כמובן שגם הניח תפילין וגם קיבל חיבוק…
החיילים, שהיו מלוכלכים בפיח מהקרבות, ועם צבעי הסוואה, אמרו לי: "אל תחבק אותנו, אתה עם חולצה לבנה, חבל…" כמובן שזה לא עזר להם…
נסענו למקום כינוס נוסף. סיפר לנו שם חייל בהתרגשות: "איזה נס היה פה. היו פה קבוצת מתנדבים, שבאו לעודד אותנו ולחלק מצרכים לחיילים. הם עמדו בדיוק פה," הוא מצביע לעבר המקום, "ורגע קטן אחרי שזזו מכאן נפלה רקטה בדיוק באותו מקום, ופערה מכתש. פשוט נס גלוי!"
"המשכנו למקום נוסף אי-שם. בצד ימין: גדר גבול עזה. בצד שמאל שטח ישראל. ראינו מספר טנקים עם חיילים לפני כניסה לעזה. עודדנו אותם בחום חסידי אמיתי, חיבקנו אותם והרעפנו אליהם דברי חיזוק ועידוד."
"באחד במקומות בהם היינו, פגשנו פלוגה שהיתה בעזה. אחד החיילים שהניח תפילין, פרץ בבכי ולא יכל להירגע. חיבקתי אותו, ועודדתי. הוא סיפר שהחבר הטוב שלו נהרג בקרב בעזה."
"לא רק את החיילים ביקרנו, בקיבוצים ובמושבים ב"עוטף עזה" יש קשישים הנמצאים לבדם, תחת מטח בלתי פוסק של פצמרי"ם ורקטות, בלי אזעקה ובלי התראה מראש. (בשל הזמן הקצר מהשיגור לנפילה) שאלנו קשיש אחד "למה אינך יוצא מהיישוב למקום יותר שקט"? הוא ענה: "אני הקמתי את היישוב הזה, רק עם אקדח לרקה יוציאו אותי מכאן". הצעירים חלקם עזבו, ורק מעוטי יכולת או זקנים נשארו. והם צריכים עידוד. יש כאלו שחוששים לצאת רגע מהבית, או ללכת בתוך הבית בגלל הפחדות התקשורת. הם שמעו הפחדות שהנה יוצא עוד מעט מחבל בתוך הבית שלהם ממנהרה בתוך האדמה… אנחנו חייבים להיום שם איתם!
