בפרשת השבוע מסופר על תשע מתוך עשר הניסיונות שהקב"ה ניסה בהם את אברהם אבינו (פרקי אבות פרק ה) לקראת היותו היהודי הראשון.
אחד הנסיונות הקשים ביותר היה העובדה שנצטוה למול את עצמו. בגיל 99!!
וכאן יש לתמוה: מדוע הקב"ה הקדים למצוה הזו את ההוראה "התהלך לפני והיה תמים". למה הסרת העורלה עושה את אברהם אבינו לתמים ושלם? במילים אחרות, איך דווקא הסרת חלק מהגוף שניתן על ידי השם (ועוד על ידי ניתוח כואב ומדמם) יכולה להביא שלימות?!
גם כללות נושא הניסיונות דורש הסבר: למה בכלל השם היה צריך לנסות את אברהם, הרי השם יודע הכל ובוודאי ידע מראש שאברהם יעמוד בניסיונות ולמה היה צריך להכביד עליו? ומאידך, מה היה קורה אילו אברהם לא היה עומד בניסיון כזה או אחר?
כדי להבין את זה, הנה סיפור שהתרחש לפני כתשע מאות שנה.
השולחנות היו ערוכים לכמה עשרות אנשים, עם מנות דג צנועות, מלפפונים, בצלים, תפוחי אדמה ושתי ככרות לחם. שתי הנרות, מפת השולחן הלבנה ובקבוק היין העידו שמשהו חגיגי קורה כאן.
היתה זו ברית-מילה. אבל, כך מתברר, לא סתם ברית.
היתה זו הברית של הילד הראשון שנולד ליהודי עני בשם ר' יצחק אחרי עשרים שנות עקרות!
כן, עשרים שנה חלפו, עד שה' נענה לתפילותיהם של ר' יצחק ואשתו. עכשיו הכל מוכן לברית, אבל משום מה ר' יצחק מעכב את תחילת האירוע. הציבור התחיל לאבד סבלנות. שעה חלפה ועוד שעה ואבי הבן המשיך לבקש "נמתין רק עוד כמה דקות".
כך, עד שאיש זקן בעל מראה מוזר, לבוש בגדים ישנים וטלואים נכנס לדלת והביט סביב. הוא נראה כמו הלך נודד, מישהו שזקוק לארוחה חינם. אבל מיד שהוא נכנס, ר' יצחק חייך בשמחה וקרא: "בואו, נתחיל את הברית".
הוא ליוה את האיש למרכז החדר שם היה מוכן 'כסא של אליהו' ולהפתעת כולם כיבד אותו להיות הסנדק, כבוד שבדרך כלל שמור לאבי הילד או לאדם מכובד ביותר.
אחרי שהברית הסתימה והילד נקרא בשם שלמה, כולם היסבו ליד השולחנות הערוכים והחלו את הסעודה החגיגית. בשלב מסוים הסנדק המוזר נשא דברים. הוא דיבר על השם שלמה, תיאר כיצד השם הציע לשלמה המלך לבחור לעצמו כל דבר שירצה והוא בחר דווקא בחוכמה ואיחל שגם הרך הנימול יהיה חכם וילמד את עם ישראל תורה. עם סיום דבריו קם האורח ועזב את המקום.
כצפוי, הנוכחים מיהרו לשאלו את ר' יצחק לזהותו של האיש הזקן, והוא ענה:
"הסיפור ארוך אבל אני אקצר.
במשך שנים, אשתי ואני חיינו על סף רעב. ביתנו היה בן חדר אחד ולילות רבים שכבנו לישון רעבים, אבל מה שכאב לנו יותר מכל היתה העובדה שלא זכינו לפרי בטן. התפללנו, עשינו מעשים טובים, אבל הברכה לא הגיעה.
יום אחד טילתי על שפת הנהר, מתפלל לה' שישלח לנו נס. והנה לפתע משהו נוצץ בחול תפס את עיני. התכופפתי והרמתי את הדבר והנה אני רואה שיש בידי יהלום ענק. מיהרתי להביא אותו בפני צורף מומחה שבחן אותו וקבע שמדובר ברכוש גדול, אוצר של ממש.
רצתי הביתה וסיפרתי לאשתי בהתלהבות על הברכה המדהימה והחלטנו למכור את היהלום בהקדם האפשרי, מאחר שמי יודע מול איזה סכנה נאלץ להתמודד כשיוודע ברבים מה אנחנו מחזיקים ברשותנו.
יצאתי לכמה דקות לראות אם אני יכול למצוא קונה והסתבר שמיד אחרי שיצאתי, הצורף הגיע. הוא הגיש לאשתי שקית מלאה מטבעות זהב והציע את כולם בעד היהלום. היא כמעט הסכימה לעיסקה אבל אז הצורף פלט שהכנסיה בודאי תיתן לו סכום עצום בעד האבן. חודשים שהם מחפשים יהלום לאחת העיניים של פסל גדול בכנסיה!
אשתי שמעה זאת וכמעט התעלפה. האבן תשמש לעבודת אלילים והיא תתמוך בכך? אבל היא הסתירה את הפתעתה וענתה בנחת שלפני חתימת העיסקה עליה להתייעץ אתי. ומובן שסירבתי. הייתי בטוח שאם השם ירצה להעשיר אותנו, הוא יעשה זאת בדרך מותרת בהחלט.
למחרת, שמעתי נקישה על דלת הבית. כשפתחתי, ראיתי לפני את נציגו של הדוכס המקומי הציע לי להתלוות לדוכס, תמורת שכר גבוה, למסע ימי שהוא עורך. הדוכס יוצא לדרך לצורך קניות לעסקיו והוא מעוניין בי כמלווה כיון שלדבריו אני אדם ישר והגון. מיותר לומר שקבלתי את ההצעה וכבר למחרת יצאנו לדרך.
לאחר כמה ימים של נסיעה בים, הדוכס הפתיע אותי. הוא הניח שק מלא מטבעות, הרבה יותר מהמספר שהציע הצורף, וביקש לרכוש את היהלום. הוא שיער שהאבן היקרה נמצאת באמתחתי כי מן הסתם אפחד להשאיר אותה בבית והציע מספיק כסף כדי לחיות בו ברווחה עד סוף ימיי.
נקלעתי לסבך ללא מוצא. מאוד לא רציתי שהאבן תגיע בסופו של דבר לעבודת אלילים אבל מצד שני לא היה לי לאן לברוח ובכל רגע הוא היה יכול להרוג אותי ולקחת את האבן לעצמו בלי אומר ודברים.
אבל חשבתי מהר. העמדתי פנים כאילו אני מרוצה מההצעה והבעתי את הסכמתי.
ואז הוצאתי את היהלום, אחזתי בו בידיי והתחלתי לנשק אותו ולהשתשע בו, כמי שעומד להפרד מדבר יקר, העמדתי אותו מול קרני השמש ואמרתי 'תן לי להביט עוד פעם על המתנה הנפלאה שקבלתי משמים" ופתאום 'החלקתי' על הסיפון ו'בלי כוונה' ' היפלתי את היהלום מידיי, אל מעבר למעקה הסיפון, היישר לתוך הים הגדול.
צעקתי והתחלתי לבכות על האבידה הגדולה בצורה כל-כך משכנעת עד שהדוכס התחיל לנחם ולהרגיע אותי, אבל בתוך ליבי שמחתי על כך שבפועל נמענתי מליטול חלק בעבודה זרה חס ושלום.
באותו רגע, נוצרה במקום דומיה מוחלטת. לא שמעתי כלום סביביב מלבד קול שנשמע כמו הד שמגיע מהשמים ואומר לי: "תשמח ר' יצחק, בזכות שויתרת על עושר גשמי כדי לא להשתתף בעבודה זרה, יוולד לך בן שיאיר את התורה כמו יהלום יקר".
שנה אחר כך אשתי ילדה את בננו. אותו לילה הופיע בחלומי יהודי בעל מראה קדוש, עם זקן לבן ארוך ועיניים טובות, ואמר: תבקש עבור הילד מה שתרצה ותקבל. זה יכול להיות עשירות, אריכות ימים או חכמה. מיד קראתי ללא היסוס: חכמה! והאיש הזקן אמר: כיון שבקשת חכמה, כמו המלך שלמה שביקש מאת ה' להיות חכם, תקרא לבנך שלמה והוא יאיר את עיני ישראל בחכמתו בתורה שבכתב ושבעל פה.
והאיש הוסיף ואמר: לקראת ברית המילה תחכה לי, ברצוני להיות הסנדק.
האיש הזה היה מי שחיכינו לו. הכרתי אותו כשהוא נכנס בפתח סיים ר' יצחק. וזה בוודאי לא אחר מאשר אליהו הנביא.
זה עונה על השאלות שלנו.
המסר של מצות ברית מילה הוא להוכיח שהשם ברא את העולם כדי שאנחנו נשנה אותו. לעתים קרובות זה קשה, כואב ואפילו מסוכן (כפי שראינו בסיפור היהלום), אבל זה תפקידם של בני ישראל, להקריב את עצמם ולחיות וללמד את האמת.
לפעמים, מה שנראה טבעי מכסה על האמת (כמו עבודת אלילים שמכסה על קרבת האלוקים) כמו העורלה שמכסה על השלמות והתמימות או יהלום יקר וצריך להסיר ולאבד אותם.
זה מה שמייחד את אברהם, היהודי הראשון. הוא היה האדם הראשון שלחם בגלוי בעבודת אלילים ותוך הקרבה עצמית פירסם שה' הוא אחד ואנשים חייבים לחיות לפי התורה (שבע מצוות בני נוח לנכרים ובנוסף לכך, אברהם ידע ושמר את תורת ישראל שנים רבות לפני מעמד הר סיני).
זו גם המטרה של ביאת המשיח – לגרום לנו למול את לבבנו (דברים ל, ו) ואז כל ההבטחות והברכות שהקב"ה העניק לאברהם יתקיימו במילואן והעולם כולו יתמלא בכל הדברים שה' הבטיח לשלמה המלך – חכמה, כוח, עושר ושלום.
הכל תלוי בנו – למול את ערלת לבבנו, לשנות את הטבע שלנו ולעשות כל אשר ביכולתנו כדי להביא את משיח נאו!
