הרב דוד צלקשווילי כבר חצה את גיל ה־90 אך רק באותה שנה (תשנ"ה) היתה זו הפעם הראשונה שכוחו כבר לא עמד לו. מנהגו מזה עשרות שנים היה לקום עוד טרם אשמורת הבוקר הראשונה של חודש אלול ולהעיר את שכניו לסליחות, אלא שהפעם – לראשונה זה שנות דור – הוא לא יכול היה לעשות זאת.
בגילו המופלג, נאלץ הרב הישיש לשבת בכיסא גלגלים ועם הגיע חודש אלול, חש רבי דוד מועקה מעל ליבו. אם הוא מנוע מלעשות זאת, מי יעיר את תושביה יראי השמים של שכונת חב"ד בקרית-מלאכי לתפילת הסליחות?
בנו צבי – או כפי שהוא נקרא בהגייה הגרוזינית צְבִּי – ראה את יסוריו של האב והחליט שגם באותה השנה ימשיך במנהגו הקדוש. וכך, מדי בוקר קריר בחודש אלול קרא האב "סליחות! סליחות! ברחובה של קרית-מלאכי, כשבנו מוליך את כיסא הגלגלים. "הוא היה מבסוט", נזכר השבוע צבי בעודו עובר ברחובות השוממים. 16 שנים חלפו מאז אותו חודש אלול וצבי, כיום כבר בן 78 , אבל לא מגלה שום סימני שבירה, דואג שהגחלת המשפחתית לא תכבה.
השעה 3:40 לפנות בוקר, דממה אופפת את שכונת חב"ד, ובעוד שעיניו מתכסות בדוק של לחלוחית בעת שהוא מספר על אביו, ממהר צבי צלקשווילי להתעטף בטלית. שניות אחדות לאחר מכן, קולו חותך את הדממה של הלילה: "שנה טובה! סליחות!". קולו הגבוה והעמוק של צלקשווילי חודר לחלונות הבתים ומקיץ את הנרדמים. "רבי שבתאי, סליחות" הוא נעצר ליד חלון אחד הבתים, אבל לא מתעכב.
המסלול עוד ארוך והוא עובר בין השכונות חמוש באנרגיות של נער צעיר וקורא בקול גדול לקום למלאכת הבורא. בזה אחר זה, מתחילים לצאת מהבתים הגברים וגם מספר נשים צדקניות במיוחד. המקדימים שבהם יעברו קודם במקווה הטהרה, אחרים יפנו ישירות לבית-הכנסת, שם ימתין להם רבי צבי כפי שהוא עושה מדי חודש אלול, כפי שעשה אביו לפניו.
הנקמה והצוואה
שורשיה של משפחת צלקשווילי בעיר וואני שבגרוזיה, שם התפרנס אבי המשפחה, דוד, מייצור חבלים לבהמות והיה לו גם תפקיד נוסף – משמעותי מאין כמותו בקהילה היהודית הקטנה – מידי חודש אלול, המועד שבו לפי מנהג הספרדים ובני עדות המזרח מתחילים לומר את הסליחות, היה דוד משכים קום ומעורר את בני העדה לתפילה. "גם הנוצרים אהבו אותו", נזכר בנו, צבי, בימים הרחוקים ההם, "הם לא עשו לו בעיות למרות השעה המוקדמת, הם היו קוראים לו 'איש טהור'".
אלא שכרגיל בגלות, לצד השכנות הטובה, היו גם צרות עם הפריץ. אחד מבני העיירה היה מציק סדרתי ליהודים ולרבם, הרב שמעון טטרואשווילי, והוא ראה בהשכמה המוקדמת לסליחות הזדמנות מצוינת לבצע את זממו, כשהרחובות ריקים ואין מי שיגן וישמור על הקורבן.
צלקשווילי, גם כיום, אחרי שנים ארוכות ובמרחק של אלפי קילומטרים, מסרב לספר על מה שעשה כדי להגן על רבו מהצקותיו של אותו שכן מרושע ורק מפטיר בחצי פה שהוא דאג לעשות לזה סוף וגרם לאותו אדם להפסיק את הצקותיו. "הייתי שובב פעם", הוא אומר השבוע, "אני אפילו לא יודע אם עשיתי מצווה".
אותו הגוי, בכל מקרה, לא ראה בעין יפה את ההתערבות של צלקשווילי הצעיר, וחודשים לאחר מכן הגיע זמן הנקמה. בנו של אותו אדם החליט לעשות מעשה, חימש את עצמו ברובה סער מסוג קלצ'ניקוב ופנה לכיוון מקום משכנה של המשפחה היהודית. כוחות המשטרה, ששמעו על העניין מבעוד מועד, הצליחו לעצור מבעדו רגע לפני שביצע את זממו, אבל המסר שהעביר היה ברור. "אבא שלי השאיר לי צוואה לא לחזור לעיר הזאת יותר", מספר צלקשווילי ממרחק השנים "הוא פחד שיהרגו אותי".
אולם צבי צלקשווילי, כפי שניתן להתרשם מסיפור ההגנה על הרב, היה מאותם יהודים שניפצו לרסיסים את תדמית היהודי הגלותי הנרפה והחלש.
שמו של צלקשווילי היה הולך לפניו, ויהודי העיר ידעו כי אם יחליט אחד משכניהם להתנכל להם בשל יהדותם, צבי צלקשווילי כבר ידאג לסגור איתו את הסיפור. צלקשווילי, שהיה בעל מפעל למגבות – היחיד מבין שלושה בכל גרוזיה – החזיק בקשרים רבים במשטר הקומוניסטי ששלט באותה תקופה, דבר שסייע בידו להיחלץ פעם אחר פעם מהרשויות) למעט מקרה אחד, של שלושה ימים בתא מעצר סובייטי – סיפור לא נעים ממנו נחלץ הודות לעדי האופי המצוינים שהביא וקשריו הענפים, שוודאי לא הזיקו (הראש היהודי סיפק לצקשווילי אי אלו דרכים שעזרו לו להערים על המשטר הקפדני ולהכניס הביתה קצת יותר כסף ממה שאושר על ידי הממשלה.
כשהאב, רבי דוד, החליט לעלות לישראל, פנו אל צבי ראש העירייה ומפקד המשטרה בניסיון להניא אותו מההגירה. "אמרתי להם שטוב לי, אבל אני לא עוזב את אבא שלי לבד" נזכר צבי. מאז הם כאן, כבר 40 שנה. משכים את הישנים ומרדים את הערים.
משפחת צלקשווילי עלתה לישראל בשנת 1971 והתיישבה בנחלת הר חב"ד שבקרית-מלאכי – שכונה אותה הקימו חסידי חב"ד בשליחות הרבי מליובאוויטש שנתיים מוקדם יותר. כמו בגרוזיה, גם בארץ המשיך רבי דוד במנהגו והיה מעיר של בני העדה מדי חודש אלול.
"הוא היה אדם שידע תורה", נזכר השבוע אהרון אליגולשווילי, בן השכונה. "אני זוכרת אותו הולך וסוחב את אבא שלו ברחוב", סיפרה השבוע תושבת השכונה על השנים האחרונות של רבי דוד, כשבנו צבי נרתם לעזרתו. "זה היה ממש יפה לראות את זה".
מאז מותו של אביו, לפני כ־12 שנים, נושא צבי בנטל לבדו. מידי חודש אלול, הוא קם בשעה 2:30 כדי להתארגן, ולאחר שווידא כי לקח את כל הכדורים אותם הוא צורך (כי הגיל, מה לעשות, נותן אותותיו גם בקרב החזקים ביותר) הוא יוצא להשכים את תושבי השכונה לסליחות.
הסיבוב אורך כ־50 דקות ובמהלכו יעבור שליח הציבור בין השכונות חב"ד, 'נחלת מנחם' וחלק מרחוב בן גוריון, עד שיגיע לבית-הכנסת של העדה. בעבור השכנים, מדובר באחד הסימנים שמבשרים על בוא הסתיו. "בזכותו אני קם לסליחות", אומר משה, אברך, תושב השכונה, "זה ממש מוסיף לאווירה של החודש הזה".
וישנם גם כאלה שזוכים ממנו לקריאה ייחודית: "הרב משיח, גמר חתימה טובה!", הוא קורא מדי בוקר וממשיך לאסוף בראש ובראשונה את האדוקים שמקפידים להגיע מדי לילה להשלמת המניין: "זבולון! אפרים!"
"הילדים שלי אמרו לי שהוא קורא לי כל בוקר" ,אומר אחד מבני העדה בחיוך רחב ומודה שבמקרה שלו, הקריאה מתבזבזת. "אני ישן חזק, אז אני לא שומע אותו". לעומת זאת, לא מדובר בקריאה שנעשית לשווא. ילדיו מספרים כי קולו הגבוה של צבי לא רק מעיר את הישנים, אלא גם מרדים כמה וכמה צעירים שבשבילם זו ההתראה כי השעה מאוחרת. "אני שומע אותו ואני יודע שהגיע הזמן ללכת לישון", אומר יוני, צעיר תושב השכונה. ואילו שכן אחר, משה ברק, כתב בעבר בסטטוס שלו בפייסבוק: "טוב, אני שומע כבר את צבי קורא לסליחות, אז זה אומר שכבר ממש מאוחר. לילה טוב".
פטיש להגנה עצמית
מידי בוקר, בימי הרחמים והסליחות, רגע לפני שצבי צלקשווילי יוצא מביתו, הוא מניח פטיש בחגורתו עוד סוג של מסורת משפחתית, זכר לימים התוססים בוואני בהם נדרש אביו לאמצעים מאולתרים להגנה עצמית. ובארץ? מתברר שגם בשכונה שלו לא תמיד כולם אוהבים את ההשכמה המוקדמת.
לפני כחמש שנים, הוא מספר, המתינה לו אישה ממוצא אתיופי עם קומקום מים רותחים. "היא שפכה לכיוון שלי, אבל לא פגעה בי", מספר צבי "אמרתי לה שאם היא הייתה גבר, לא הייתי מוותר לה", אומר צלקשווילי ומזכיר לכולם שלמרות גילו המופלג, לא נס ליחו.
במקרה אחר, שאירע שנתיים מאוחר יותר, חיכה לו אדם ממוצא רוסי מתחת לאחד הבניינים: "הוא היה עצבני. בא לקראתי להביא לי מכות". צלקשווילי שלף את הפטיש אל מול עיניו הנדהמות של השכן, שצעיר ממנו בכמה עשרות שנים: "צעקתי לו שאם הוא זז אני שובר לו את הראש. הזמנתי משטרה והם לקחו אותו".
במשטרה אמר השכן כי צבי מפריע לו מדי לילה, אך החוקר אמר לו כי באם יש לו תלונה, עליו לבוא לתחנה ולא לפתור את זה לבדו". אמרו לי שאני צריך לבוא להעיד בבית-משפט, אז ביטלתי את התלונה", אומר צלקשווילי, "אין לי זמן לשטויות האלה" אותו השכן, אם תהיתם, כבר לא ניסה שוב להשתיק את קריאות ההשכמה של צלקשווילי.
ואף על פי שיתמהמה
לפני שנים אחדות, פנה אליו אחד מתושבי שכונת חב"ד בבקשה לא לצעוק ליד ביתו. "אשתו הייתה חולה מאוד", נזכר צלקשווילי, "אז באותה תקופה לא הייתי צועק ליד הבית הזה". זמן מה לאחר מכן, הלכה האישה לעולמה והבעל אמר לו כי הוא יכול לשוב ולצעוק.
"אם למישהו זה מפריע, אני אשתוק. אני רוצה מצווה, לא עבירה", מסביר צלקשווילי השבוע ומבטיח להמשיך במנהג כל עוד ישאו אותו רגליו".
ויש גם חיים אחרי הסליחות. למרות גילו המתקדם, צלקשווילי עובד מדי יום בהסעות אנשים. את יום שישי הוא מנצל להנחת תפילין לעוברי אורח מול חנות המכולת שהיתה בעבר בבעלותו ואותה מנהלים כיום בנו גבי ונכדו יששכר. בניגוד לאביו לפניו, הוא לא מתכוון לחייב בצוואה את בנו היחיד להמשיך את מנהגו, אבל בוודאי היה שמח לשמוע על המשך המסורת שהחלה לפני כ־80 שנה.
העזנו לשאול את צבי האם – אחרי 120כמובן – בנו גבי ימשיך את דרכו ואת דרך סבו ויעבור בין החצרות מדי חודש אלול. הוא התחמק מעט. "אני לא יכול לדעת מה הוא רוצה", הוא מילמל לתוך זקנו ואחר כך נאורו עיניו והוא אמר בקולו הבטוח, זה שמוכר לכל אחד מדיירי השכונה: "אבל אני בטוח שעד אז כבר יבוא משיח".
לשמוע בקול הרב
כשאביו של צבי, דוד צלקשווילי, הגיע לישראל בשנת 1971, היה לו ברור כי הוא לא יחדל ממנהגו מימים ימימה וימשיך לעשות מדי חודש אלול את שעשה במשך 40 שנה בגלות גרוזיה: לקרוא לקהל להתאסף לסליחות. מה שהרב לא לקח בחשבון היה העובדה שרוב תושבי שכונתו, שכונת חב"ד בקרית מלאכי, נמנים על העדה האשכנזית שאינם נוהגים לקום מראש חודש אלול.
וכך, לאחר ימים אחדים של השכמה מוקדמת מהרגיל, פנו תושבי השכונה לרב יצחק יהודה ירוסלבסקי בתקווה כי זה יציל אותם מקולו של הגרוזיני החדש בשכונה. גם דוד צלקשווילי הגיע לבית הרב יחד עימם והודיע מראש לנוכחים: "מה שהרב יחליט – אני עושה".
| כתבתו של אלי ג'אן,כיכר השבת תשע"ב. צילום: אלי ג'אן |
