מספר הרב מיכל וישצקי:
כשגרתי בניו יורק היה לי עסק של נעליים. באותה תקופה היה לי חבר ישראלי שהיתה לו חנות באיסט-סייד. יחד היינו קונים הרבה דברים וכך יכולנו לקבל את הסחורה במחיר מוזל יותר. פעם אחת, כשהייתי באיסט-סייד נכנסתי לבקר בחנותו של ידידי. כשנכנסתי לחנות ראיתי שם יהודי עומד וכיפה לראשו ולידו עמדה אשה וילדתם בת ה-4-3 כשהיא משתובבת ורצה מפינה לפינה. האיש עמד שם כשלידו מזוודות. על פיהן הבנתי שרק עכשיו הוא הגיע משדה התעופה. ידידי בעל החנות הציג אותי בפניו ואמר לו שאני חב"דניק.
"אתה אכן חבדני"ק?" שאל אותי. השבתי בחיוב. "תגיד לי – הוא שואל – לרבי יש רוח הקודש?" אמרתי שאין ספק בכך. "הרבי יודע לקרוא מחשבות?" הוסיף ושאל, ואני עניתי בחיוב. וכך הוא מוסיף ושואל עוד ועוד שאלות. לבסוף לא התאפקתי ושאלתי אותו: "למה אתה שואל אותי את כל השאלות הללו?". הוא הסתכל לעבר הילדה ואומר לי: "אתה רואה את הילדה הזאת שרצה מפינה לפינה? היא נולדה עם מחלה מסוימת, והרופאים אמרו כי אף פעם לא תוכל לעמוד על רגליה!…
במהלך סיפורו התברר כי הוא קיבוצניק בנשמתו. הוא סיפר כי אל הקיבוץ שלהם היה מגיע איזשהו חב"דניק כדי לתת הרצאות. הוא אישית לא מאמין בשום דבר ובאף אדם, וכך גם רוב משתתפי ההרצאה, אבל כולם פשוט נתנו לו כבוד ובאו לשמוע אותו. פעם הוא בא אלי – אומר הקיבוצניק – ואמר לי: נראה שאתה עצוב כל הזמן, אולי תספר לי את הסיבה לכך. אמרתי לו: איך לא אהיה עצוב כשיש לי בת יפה וחכמה אבל היא אינה יכולה לעמוד על רגליה? החב"דניק שמע זאת ואמר לי בפליאה אז למה אתה לא כותב רבי? "מה רבי, איזה רבי? אני לא מאמין בהקב"ה ואתה אומר לי ל ת רבי?".
החב"דניק לא עזב אותי והאיץ בי שוב ושוב לכתוב לרבי. "אני לא יכול לכתוב", עניתי בפסקנות. בסוף הציע לי שהוא יכתוב בשבילי, ואני הסכמתי. החב"דניק התחיל לכתוב "כ"ק אדמו"ר שליט"א" וממשיך וכותב כאילו אני הוא כותב המכתב, ומספר לרבי את כל הסיפור. בהמשך שאל אותי לשמי ולשם האמא וחתם בשמי. חלפו כמה שבועות ואני מקבל מכתב מהרבי. הרבי עונה לי כי קיבלתי את המכתב שלך, ואם תקבל על עצמך לשמור טהרת המשפחה, אני מברך אותך שהבת תהיה בריאה ותלך על רגליה.
כשקיבלתי מכתב כזה מהרבי, התפלאתי ראשית כל על ההתייחסות – הוא הרי לא מכיר אותי ולא את החבר שלי, וחוץ מזה איך הוא יודע שאני לא שומר טהרת המשפחה? (מה גם שהמכתב היה כתוב בסגנון חב"די) מכל מקום לקחתי את זה לתשומת ליבי, ובפעם הבאה שהחב"דניק הגיע, ביקשתי שרעייתו תגיע עימו כדי שילמדו אותנו את הלכות טהרת המשפחה. החלטתי שלטובת בתי אני רוצה לנסות ואין לי ברירה אחרת. למדנו והתחלנו לשמור. עברו שלושה חודשים של שמירה על טהרת המשפחה ברצינות, אבל לא ראינו שום שינוי בילדה.
בשלב הזה חשבנו כבר להפסיק, שהרי בין כה זה לא עוזר. יום אחד אני יושב בסלון על הספה וקורא עיתון – מספר הקיבוצניק – כשאשתי והילדה היו במטבח. לפתע שמעתי ‘בום' גדול בליווי צעקה גדולה… בהבזק של שניה חשבתי על הגרוע מכל. זינקתי לעבר המטבח וראיתי את אשתי שוכבת על הרצפה מעולפת. התחלתי לשפוך עליה מים ולטלטל אותה עד שהצלחתי לעוררה.
שאלתי אותה מה קרה? "אתה לא רואה?" – אמרה לי – "תסתכל על הילדה!" אני מסתכל על הילדה וכמעט התעלפתי גם אני. הילדה ישבה תמיד בעגלה, והנה אני רואה שהיא עומדת על הרצפה ומחזיקה בשתי ידיה את העגלה כשהיא עומדת על רגליה. לקחנו את הילדה לרופאים וגם הם לא האמינו למה שקרה. היא התחילה לקבל טיפולי פיזיותרפיה והיום היא רצה על רגליה ככל הילדים… כעת באנו לארה"ב כדי לראות מיהו הרבי מליובאוויטש ולהראות לו את הילדה הבריאה שלנו. בקיבוץ אצלנו כולם כבר מכירים את הסיפור, והרבה מהם התחילו לשמור טהרת המשפחה. חלקם הם אוכלים טרף, נוסעים בשבת – אבל שומרים טהרת המשפחה בזכות הסיפור…
