לפני ארבעים ושש נה שנים רטטו נימי הלב של מיליוני יהודים ברחבי העולם, כאשר נתבשרו על שחרור ירושלים. באותם ימים היה ברור לגמרי כי השיבה לירושלים, לכותל המערבי ולמקום המקדש היא לנצח. כיום זה כבר לגמרי לא ברור. הדאגה גוברת כששומעים את הצהרותיהם של קברניטי המדינה על מחוייבותנו לירושלים.
ישנם הטוענים כלפי המתיישבים בעבר בגוש קטיף וכיום בצפון השומרון כי עיקשותם נובעת מ'להט משיחי' ומנימוקים 'מוזרים' כמו זכות אבות, הבטחה אלוקית וכדומה. ומה הם הנימוקים לישיבתנו בירושלים המזרחית, אם לא 'משיחיים' ו'מוזרים' באותה מידה? בשמה של אותה 'פרגמטיות', שבה מבקשים לגרש את תושבי גוש קטיף מבתיהם, אפשר לתבוע לסלקנו גם מירושלים.
ירושלים היא התוכן
הידרדרות זו נוצרה בתהליך הדרגתי של התגברות החומרנות, ודחיקתם של ערכים רוחניים. ככל שהחיים נעשו חומרניים יותר, התרגל הציבור לחשוב במושגים כאלה. הדברים החשובים בחיים הם כסף, קריירה, תהילה, אוכל טוב, מכונית נוצצת, בית מרווח, רהיטים מודרניים. אם אלה החיים, מי צריך את ה'אבנים' העתיקות של ירושלים.
במידת-מה, ירושלים ומה שהיא מסמלת סותרים את התפיסה החומרנית של החיים. ירושלים מייצגת קדושה, רוחניות, מחוייבות להיסטוריה הארוכה של עמנו. אבני הכותל אינן פסגת האמנות. הן פונות אל הנפש, אל הנשמה. הן מבטאות את עוצמתה של הרוח ושל האמונה.
גם בעולם חומרני, המרוכז במירוץ החיים ובהישגים הכלכליים, אין תחליף לערכים המגולמים בירושלים. ההיבטים החומריים של החיים הם המסגרת, ולמסגרת אין ערך בלי תמונה. לכן דווקא בעולם של ימינו התפתח צימאון אדיר לרוחניות. זה ההסבר לעובדה שאנשים מבוססים קמים יום אחד, נוטשים הכול והולכים לחפש משמעות במקומות נידחים בעולם. הייתה להם מסגרת של חיים, אבל הייתה חסרה התכלית.
אפשר לצמצם את ההוויה היהודית להיבטים חומריים בלבד – מדינה, צבא, כלכלה, חקלאות, דמוקרטיה וכו'. כל אלה חשובים ונחוצים, אבל הם רק מסגרת חיצונית. בשבילם לא היה צריך לנדוד לכאן מכל קצווי תבל, להתעמת עם עולם ערבי עויין, להילחם יותר ממאה שנים ולעמוד מול העולם כולו. מאחורי כל זה מוכרח להיות תוכן פנימי גדול ונשגב, הראוי למאמץ הזה.
ירושלים היא התוכן. לכאורה, אבנים, אבל לאבנים האלה יש נשמה. הן מסמלות את הנצחיות היהודית, את העבר ואת העתיד, את הזיקה העמוקה לארץ-ישראל ואת האמונה בייעודו של העם היהודי. הערכים האלה פיעמו בלב העם היהודי אלפי שנים, במצבים משתנים ובתנאים כלכליים טובים וגרועים. הם שהניעו מיליונים לעזוב את הארצות שבהן נולדו הם ואבותיהם ולנדוד לארץ רחוקה, רוויית דם וסבל. הם ויתרו על מעמד כלכלי ועל רווחה, והיו מאושרים כאשר ראו את אדמת הארץ. סוף-סוף חשו שהגשימו את השבועה "אם אשכחך ירושלים".
זיקה קיומית
כשם שהזיקה העמוקה לארץ-ישראל ולירושלים היא שגרמה לנו לזכור את הארץ ולהשתוקק לשוב אליה גם אחרי אלפיים שנות גלות, כך היא נחוצה גם להמשך קיומו של העם היהודי בארצו. אין מדובר ב'אבנים' וב'קברים', אלא במערכת שלמה של ערכים הנותנים משמעות לקיומנו כאן. בלעדיהם, נחזור להיות חולות נודדים.
כן, כדאי להילחם על ירושלים. כדאי למסור את הנפש על קברי האבות. הזיקה הזאת חיונית לנו לא פחות מצה"ל, מתעשייה ומצמיחה כלכלית. זו נשמת האומה, הנשמה המפעמת בלב דורות של יהודים, עד הגאולה הקרובה לבוא במהרה בימינו.
