מה חידשה החסידות בעולם ?
א. אהבת ישראל :
הבעל שם טוב הדגיש מאוד את העובדה ש"כל יהודי הוא יהודי". יש לאהוב אותו אפילו אם הינו יהודי פשוט מאוד שאינו יודע מאומה מתורה ומצוות, ואפילו הוא חוטא ופושע . לעומת אחרים שטענו בזמנו שלומדי התורה צריכים להתרחק מהיהודים הפשוטים, ובוודאי מהחוטאים והפושעים , שאינם בכלל " רעך".
ב. רבי:
החסידות מדגישה מאוד את הצורך של יהודי להתקשר ולהתמסר לגמרי לצדיק, לרבי ולבנות את כל העולם הפנימי של היהדות אצלו על כך – לעומת אחרים שטענו שמגזימים בחשיבותו של הרבי, וצריך להיות חסיד של הקב"ה, אף שגם לדבריהם יש צורך במנהיג ומורה דרך וכו`.
ג. אמונה :
החסידות שמה דגש חזק מאוד על הצורך לעבוד ולטפח את האמונה בה` ואת האמונה בצדיקים. החסידים השקיעו מאמצים בעבודה על כך שתהייה האמונה עזה ולוהטת – כאשר אחרים לא הדגישו זאת כל כך.
ד. בטחון:
הבעל שם טוב הדגיש מאוד את ההכרח בכך שיהיה לאדם בטחון גמור בה` שיצליח גם בענייניו הגשמיים, גם אם אינו רואה שום סיכוי לכך בדרך הטבע.
הוא שלח את תלמידיו ללמוד את מידת הבטחון מיהודים פשוטים, ועשה רבות לעורר לגלות ולטפח מידה זאת אצל החסידים – כאשר במקומות לא השקיעו בכך.
ה. התלהבות:
החסידות הדגישה מאוד את החמימות , ההתלהבות והחיות שצריכה להיות ליהודי לקיום התורה והמצוות. שלא לקיים זאת רק "מצוות אנשים מלומדה" – לעומת אחרים שלא שמו דגש מיוחד על זה והשקיעו את עיקר העבודה בלימוד התורה וכו`.
ו. שמחה:
תמיד הדגישו אצל החסידים את החובה להיות בשמחה תמיד. החסידות תובעת שהשמחה תהייה בגלוי אצל יהודי בכל מקום ובכל מצב בו הוא נמצא, גם בשעה שאין לו הרבה ממה לשמוח, לא בגשמיות וגם לא במצבו הרוחני – כאשר אחרים לא ראו זאת בעין יפה כל כך, וחשבו כי השמחה היא סתירה לרצינות ולכובד הראש הנדרש מיהודי כדי לעבוד את הבורא.
ז. מידות טובות:
מאורי החסידות שמו דגש חזק על תיקון המידות בכלל – הם דרשו מתלמידיהם שישקיעו זמן רב ומאמץ לתיקון המידות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. ידועים הרבה סיפורים מהבעל שם טוב ששלח את תלמידיו ללמוד מידות טובות מיהודים פשוטים וכו` . זאת בשעה שאחרים שמו את עיקר הדגש על לימוד התורה.
ח. סיפורי חסידים:
חסידים הדגישו מאוד את הצורך לספר ולשמוע סיפורי חסידים, סיפורים שיכולים ללמוד מהם הנהגות ומידות טובות, סיפורים המחזקים את האמונה ב-ה` ובצדיקים, לראות כיצד אין הם נתונים תחת ממשלת הטבע והעולם. חסידים השקיעו בזה, הקדישו לזה הרבה זמן והרבה תשומת לב – בשעה שאחרים טענו שאין זה אלא ביטול תורה, ואין צורך בזה אלא עבור עמי הארץ שאינם יכולים ללמוד.
ט. ניגוני נשמה:
הנושא של ניגונים מפותח מאוד אצל החסידים. חסידים גדולים מאוד וגם גדולי האדמו"רים חיברו ומחברים בעצמם ניגונים וניגנו אותם ברבים. אצל חסידים חשוב מאוד לשבת ולנגן ניגונים חסידותיים הן ביחיד והן ובמיוחד בחבורה ביומיי דפגרא, בשבת קודש בשעת רעווא דרעווין וכד` – כאשר אחרים טענו שאסור למי שמסוגל ללמוד ולהבין לעסוק בקטנות כאלה.
י. התוועדויות:
מדרכי החסידות הוא שחסידים מתאספים מידי פעם להתוועדות. שם מספרים סיפורי חסידים ומנגנים ניגונים חסידותיים, אומרים לחיים על משקה חריף, אוכלים מיני תרגמיא (פארבייסן) ומדברים בחופשיות, בפתיחות וברוח טובה זה עם זה, גם כאשר אחד מוכיח את רעהו ומגלה את המומים שבנפשו – לעומת אחרים שלא ראו את כל זה בעין טובה, ולדבריהם, כל זה אלא עבור עמי הארץ ואלו שאינם יכולים ללמוד.
יא. תפילה , ביחס לתורה:
חסידים שמו דגש חזק מאוד על התפילה – להתכונן לתפילה, לטבול במקווה , לתת צדקה, ללמוד חסידות, להתבונן, להתפלל באריכות וכו` – לעומת אחרים שטענו שעדיף להתמקד יותר ולהקדיש את הזמן ללימוד תורה שהרי תלמוד תורה כנגד כולם, היא חשובה כנגד כל המצוות, כאשר התפילה אינה אלא מדרבנן.
יב. דיני התפילה או כוונת התפילה:
בחסידות מודגש מאוד הנזכר לעיל הצורך בכוונת התפילה. ואף אם בגלל זה התפללו מאוחר, אחרי זמן תפילה. ואף אם יהיה צורך לשם כך להתפלל ביחידות, כדי להתפלל באריכות יתר מתפילת הציבור ובשעת הצורך יש הטועמים לפני התפילה (מיני מזונות וכד`) , כי מוטב לאוכל בכדי להתפלל מאשר להתפלל מכדי לאכול (היום יום י` שבט) לעומת אחרים שטענו שצריך להקפיד על דיני תפילה, להתפלל בזמן תפילהו לא לאחר, להתפלל בציבור ולהקפיד מאוד שלא לאכול קודם התפילה, וזה עדיף על ההידור יותר מכוונת התפילה.
יג. לימוד שלא לשמה:
הרבה ישיבות הדגישו מאוד את הצורך ללמוד תורה כדי שייצא ממך "משהו", שתהיה "ראש ישיבה", "גדול בישראל" וכד`. ואף אם יהיה זה לימדו שלא לשמה הרי סוף סוף מתוך שלא לשמה בא לשמה – לעומת החסידים, שטענו שיש להדגיש במיוחד את הענין שלימוד התורה צריך לקרב את היהודי לקב"ה, ולהיזהר בלימוד כזה שבמקום שדף הגמרא מקרב את הלומד לקב"ה, הרי הוא מתרחק מהקב"ה ומרגיש עצמו יותר `יש` ו`מציאות` עם כל דף גמרא נוסף שהוא לומד.
יד. צמצום כפשוטו והשגחה פרטית:
המתנגדים בדורות הראשונים טענו שהקב"ה לא נמצא חס ושלום בתוך העולם הזה הגשמי אלא רק משגיח עליו מלמעלה. וגם זה רק בהשגחה כללית ולא השגחה על כל פרט ופרט – לעומת החסידות המדגישה שהקב"ה נמצא ממש בכל פינה ובכל מקום "לית אתר פנוי מיני`" , הוא משגיח בהשגחה פרטית גם על עלה נידף המתגלגל ברוח ובאיזה אופן הוא מתגלגל. ופרט קטן זה , כמו כל פרט הכי קטן שבעולם, נוגע לכוונה הכללית של כל העולמות.
טו. היחס לעולם:
התואר `פרושים` היה מיוחד לרבים וגדולים שרצו להדבק יותר ויותר בה` ובתורתו ולכן פרשו מהוויות העולם. הללו
התבודדו , פרשו מנשותיהם , ומכל עסקיהם ועשו הכל שלא להיות בתוך העולם אלא להבדל ממנו ולהקדיש את כל כולם לה` ולתורתו – לעומת החסידות, הטוענת שגם בעולם עצמו יש כוונה אלוקית, וכדי להתקרב לה` אין להיבדל ולפרוש מהעולם , אלא להיות בתוך העולם ושם להחדיר את הקדושה והאלוקות. `עזוב תעזוב אימו` ביחד עם הגוף ולא לשוברו בתעניות ובסיגופים. החסידות הדגישה במיוחד שיש להודות לה` על הבריאות והפרנסה הגשמית, וללמוד הוראה בעבודת ה` מכל פרט קטן שבעולם, ואפילו מדיבור של גוי בעלמא.
לסיכום
כל הפרטים הנ"ל הינם השתקפות ופירוט של הנקודה המרכזית של תורת החסידות: היהדות אינה רק צורת התנהגות מסוימת, היהדות היא מהות לא די ללמוד תורה ולקיים מצוות למעשה בפועל לכל פרטיהם ודקדוקיהן, אלא צריך לתת את כל הפנימיות לה`. הקשר בין יהודי ובין הקב"ה אינו הסכם עבודה, כאשר הקב"ה נותן ליהודי את המצטרך לו את כל מציאותו, חייב, בריאותו ובפרנסתו וכו`, ו-ה` תובע ממנו להתנהג כפי רצונו כל הזמן. לא די להתנהג כיהודי צריך להיות יהודי.
הקשר בין יהודי והקב"ה הוא קשר עצמותי ופנימי שבה מעצמותו של הקב"ה ע"י התורה ומצוות לעצמותו של יהודי ולא רק צורת התנהגות מסויימת. יכול יהודי להתנהג במאה אחוז ע"פ התורה ויקבל שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא בלשכוח חס שלום על הקשר העצמותי שלו לקב"ה.
לשם כך באה תורת החסידות שיטתה ודרכה וכל הדרכותיה – כדי לגלות את המהות הפנימית והעצמית של היהודי, את המהות הפנימית והעצמית של התורה והמצוות , ולהתקשר עם המהות הפנימית והעצמית של הקב"ה. וכתוצאה מנקודה מרכזית זאת נובעים כל החידושים הפרטיים של החסידות שנמנו לעיל.
הרב נדב כהן – מכון 'אסנט' צפת
באדיבות: אתר 'יהדותTV' – אתר היהדות הפופולרי בישראל.
