כך סיפר הרב קונין בעת התוועדות חסידים רבתי במרכז חב"ד העולמי בנ.י. – 770:
"אני רוצה לשתף אתכם במקרה שאירע לי לפני עשרות שנים; היה זה מאבק פרטי שלי עם עצמי בשעה שהרבי הבטיח לי דברים ברורים, אך המציאות הגלותית העמידה בפניי נסיונות ללא הרף במטרה להשליט עלי רגש של ייאוש ואכזבה.
"בסופו של דבר, כמו תמיד, התקיימה הבטחתו של הרבי במילואה נגד כל הסיכויים. יצאתי מחושל מהסיפור כולו ועם מסר ברור: גם כאשר המציאות נראית בדיוק הפוך – חייבים להיצמד לדבריו של הרבי, ולהאמין אמונה טהורה ויוקדת שדבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם".
לכבוש את קליפורניה
הכל התחיל כאשר זמן מה לאחר חתונתי יצאתי לשליחות בקליפורניה. בימים ההם, כל מושג השליחות היה עדיין על אש נמוכה.
זכורה לי היטב היחידות הראשונה שלי כשליח, ולעולם לא אשכח את הדברים המיוחדים ששמעתי אז מהרבי. המוטו המרכזי היה שעלי "לכבוש את כל קליפורניה". לקחתי את דברי הרבי כפשוטם והתחלתי לפעול בהתאם, וכמובן באופן של "לכתחילה אריבער". לא עבר זמן רב ולבית חב"ד הראשון נהיו עוד כמה שלוחות ברחבי קליפורניה, הקמנו עוד מוסדות בתי ספר וארגונים שונים והפעילות של "ליובאוויטש בקליפורניה" הפכה לשם דבר.
אפשר לומר שהתנופה הרצינית להתפתחות הסניפים ניתנה בהתוועדות י"א ניסן תשל"ב, יום הולדתו השבעים של הרבי, כאשר הרבי ביקש שיקימו ע"א מוסדות חדשים. לאחר אותה התוועדות כתבתי לרבי שאני מקבל על עצמי עשרה אחוזים – הקמת שבעה מוסדות חדשים.
כעבור שנה, בי"א ניסן תשל"ג הגעתי לרבי עם שנים–עשר מוסדות חדשים שבנינו במשך השנה באופן שלמעלה מדרך הטבע.
מטבע הדברים, ההצלחה האדירה של הפעילות גרפה עמה במשך הזמן חובות כספיים עצומים עד שאלו לא הניחו לנו להמשיך להתפתח. בתקופה הראשונה עוד הסתדרנו איכשהו עם החובות; גלגלנו כסף מבנק אחד למשנהו, והמשכנו לפתוח בתי חב"ד ומוסדות נוספים מבלי לשים לב לחובות שהלכו וגדלו מיום ליום. אולם הסכומים המשיכו לתפוח עד שהגענו למצב שהיינו חייבים 18 מיליון דולר ל–40 בנקים, שלא פסקו מללחוץ עלינו לשלם את החוב, תוך כדי שהם מעקלים לנו בניין אחר בניין.
"לא שייך אפילו בדרך נס להחזיר סכומים כאלו"
בהתוועדות י"ג ניסן תשמ"ג בה זכיתי להשתתף, החל הרבי לדבר על מעלתו של היום ועל כך שיום ההילולא של הצמח–צדק, הוא למעשה גם יום התחלת נשיאותו של ממלא מקומו – אדמו"ר מהר"ש, אותו רבי שהמוטיב המרכזי בכל עבודתו היא "לכתחילה אריבער".
ואז פתאום החל הרבי לומר את המילים הבאות שמהדהדים באוזני עד עצם היום הזה:
"כאשר מדברים על 'לכתחילה אריבער', דילוג וקפיצה באופן של למעלה ממדידה והגבלה – יש להבהיר שלא יפרשו את העניין ד'לכתחילה אריבער' באופן לא נכון. ישנם כאלה שכאשר מדברים על 'לכתחילה אריבער', נתפסו לזה והתחלו להתנהג באופן המתאים לעולם התוהו!… אריבער שלא במדידה והגבלה כלל! ולדוגמה ללוות סכומי כסף גדולים ביותר עבור ענייני קדושה. כמובן שלא שייך אפילו בדרך נס שיוכלו להחזיר סכומים אלו, ולכן, צריכים להבהיר שההכרזה ד'לכתחילה אריבער' צריכה להיות באופן המתאים לעולם התיקון ולא באופן המתאים לעולם התוהו, 'לשבת יצרה'.
"ואלו שהתנהגו באופן ד'לכתחילה אריבער' למעלה לגמרי מכללות ההנהגה דעולם התיקון – הנה בנוגע לפועל, מכיוון שכוונתו הייתה לטובה, בוודאי יעזור לו השי"ת שיוכל לפרוע את החובות שהכניס את עצמו בהם, ובאופן של הוספה ותבא עליו ברכה… אבל אף על פי כן, מכאן ולהבא עליו לדעת שההנהגה ד'לכתחילה אריבער' צריכה להיות באופן המתאים לעולם התיקון".
הרבי הוסיף והבהיר, שבוודאי אין הכוונה כדעת הטועים שההנהגה צריכה להיות בצמצום, אלא בוודאי שהעבודה צריכה להיות באופן של דילוג וקפיצה שלא בערך. אמנם, למרות זאת, צריכה להיות ההנהגה ששייכת לעולם התיקון, כי עבודת התוהו אינה שייכת לנו ובוודאי שאין לעשות מזה סדר עבודה.
למען האמת, יצאתי מההתוועדות כולי מבולבל ומרוגש. מחד גיסא – חשתי רגשות אשמה על כך שלא עשיתי כפי הכוונה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. מי יודע מה יהא עלי עכשיו? ממש כעסתי על עצמי. מאידך גיסא – דבריו הקדושים של הרבי ש"בוודאי יעזור לו הקב"ה שיוכל לפרוע את החובות ובאופן של הוספה" נתנו לי תחושה של ביטחון, שהרי לפחות בנוגע לכסף אין לי מה לדאוג ואצליח להחזיר את כל החובות.
אני עדיין זוכר היטב את אותם ימים שלאחר ההתוועדות. הייתי קם בבוקר, יוצא לרחובה של עיר על מנת לחפש את אותו ה'צינור' שיביא אלי את ברכתו הקדושה של הרבי. הייתי שואל את העוברים ושבים אם יש להם בשבילי 18 מיליון דולר… הם הסתכלו עלי כמו על משוגע, אך אני כלל לא התפעלתי. הייתי מלא אמונה וביטחון שאם הרבי בירך שאצליח להחזיר את כל החובות – אין ספק שאצליח.
עבר עוד קצת זמן, ובינתיים המצב רק הלך והתדרדר. בכל יום שעבר עיקלו לנו הבנקים עוד רכוש, וצרות נוספות פקדו את הבית חב"ד מידי יום.
גלות שקשה לתאר אותה.
ניסיון האמונה הולך ומתחזק
באחד מאותם ימי החושך, כאשר בטחוני בדברי הרבי לא הרפה ממני ולו לרגע, אני שומע דפיקות על דלת ביתי. הייתי כל–כך עייף ומותש, שלא היה לי כוח לקום ולראות מי זה דופק בדלת. אם לא שהלה התעקש לדפוק שוב ושוב – הוא היה יכול להישאר בחוץ…
בפתח הדלת עמד יהודי שהתארח בביתי בעבר וביקש לשוחח עמי. הכנסתי אותו לביתי, והוא החל לגולל בפני את סיפור החיים העצוב שלו עד למיתתם הטראגית של אשתו ובתו היחידה. "איבדתי כל רצון לחיות", סיפר במרירות. "אשתי ובתי היו כל חיי, ולאחר מותם הרגשתי בודד, נטול רגש, שמחה וחיות להמשיך לחיות הלאה, יושב ומחכה בחוסר מעש ליום המחר שאשיב את נשמתי לבורא עולם, ואז, משמים שלחו אותי להתארח בביתך ולשמוע ממך דיברי עידוד וחיזוק".
"דע לך", הוסיף, "שרק בזכות דברי העידוד ששמעתי ממך אז, כיום אני חי, וכהוקרת תודה על כך – אני מעוניין לתרום לך סכום גדול של כסף. אל דאגה, אני אסדר את העניין עם הבנקים שלך, ואתה תמשיך לעבוד בראש שקט ורגוע", אמר בנימה מבטיחה.
התנערתי לרגע מהרהוריי ונזכרתי בדברי הרבי. הנה, סוף סוף הנס הגיע! לא ידעתי את נפשי מרוב אושר, ומיד צלצלתי למזכירות להודיע לרבי שהנס הגיע…
ובכן, אתם כנראה בטוחים שבזה נגמר הסיפור, אבל מסתבר שכאן הוא רק התחיל. אותו יהודי אמנם רצה מאוד לעזור לי, אך הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו וכל הבטחותיו היו לא יותר מאשר דמיונות שווא…
עם כל הרגשת האי–נעימות שחשתי מזה, הדבר לא הצליח לשבור את ביטחוני בדברי הרבי, ולמחרת בבוקר קמתי כרגיל מלא אמונה וביטחון בהבטחתו הקדושה של הרבי שיפרע לי את החוב. כמנהגי באותה תקופה – התעטפתי בטלית ותפילין, עצמתי את העיניים והתחלתי לשיר מתוך שמחה עצומה "שיבנה בית המקדש" ומארש של ניצחון לפני תפילת שחרית.
הטלפונים לא פוסקים מלצלצל; כולם לוחצים עלי, צרות איומות פוקדים אותי, אך אני כלל לא מתפעל; אלא עומד ושר מתוך ביטחון מוחלט מארש של ניצחון. הרגשתי שהרבי נותן לי כוחות למעלה מדרך הטבע לעמוד איתן ולהאמין בו.
האם זו אשליה
או נס?
חודשים חלפו וגם שנים. בינתיים, מיום ליום המצב רק הלך והדרדר. בעלי החובות האיצו בי מכל עבר, הבנקים עיקלו רכוש, ואני עמדתי בביטחון מוחלט שברכתו של הרבי תקוים במלואה.
באותה תקופה הייתי מתקשר מידי יום למזכירות כדי לדווח על המצב. עד כדי כך, שבימים שמשום מה לא התקשרתי – הרב חודקוב היה דואג להתקשר ולומר לי: הרבי שואל מדוע לא התקשרת היום?
אותה תקופה הייתה קשה ביותר. יום רדף יום והמצב רק הלך והחמיר. החובות הלכו ותפחו, ומטבע הדברים האמונה והביטחון של התקופה הראשונה מקבלים משמעות אחרת. היצר הרע ניסה להשתלט עלי בהרהורי עצבות ודכדוך, ואני לחמתי בכל כוחי שלא לתת לו. הייתי יושב במשרד, ממתין ומחכה לאותו צינור הזהב שיזכה להיות השליח להביא את ברכתו הקדושה של הרבי.
יום אחד, בעודי מהרהר על המצב הקשה, נכנס יהודי למשרד ומציג את עצמו כאישיות בכירה באחד הבנקים החשובים ביותר בארצות הברית. "אני נוהג לתמוך במוסדות חינוך ברחבי העולם", אמר הבנקאי. "שמעתי על המצב הקשה שלך, ואני מעוניין לעזור לך להיחלץ מהחובות".
הפעם כבר לא האמנתי כל–כך מהר וביקשתי ממנו פרטים מזהים על מנת לבדוק שאין זה דמיון או משהו דומה. ערכתי בדיקה יסודית והתברר שנכון ואמת הדבר – היהודי הזה אכן עובד בכיר בבנק ההוא ויש לו מה להציע.
נו, אולי הגיע הזמן והנס יקרה הפעם? מי יודע?
ישבנו לשיחה ממושכת בה סיפרתי לו את כל השתלשלות הדברים ואת החובות בסך 18 מיליון דולר שאני חייב. הוא שמע את כל הדברים ואמר לי: "ר' שלמה, אין לך מה לדאוג! מהיום והלאה אני אחראי על הצד הגשמי של הפעילות ואתה על הצד הרוחני".
בהתחלה הייתי מסופק אם אכן דבריו נכונים והוא באמת רוצה לעזור לי. אולי זה סתם עוד אחד שרק הרצונות שלו טובים. נכוויתי מספיק ולכן נזהרתי. אבל לאחר שעברו כמה ימים ראיתי שהוא בהחלט רציני.
הוא דאג להביא צוות מסור של עובדים חרוצים שנכנסו ויצאו, חקרו ודרשו, לקחו מסמכים, רשימות, פתקים, וכל פיסת מידע בנושא. נראה היה סוף סוף שהסיפור עומד לקראת סיום והנס עומד להגיע. כמובן ששמחתי מאוד ובלבי כבר הודיתי להקב"ה על הנס הגדול שעומד להגיע.
בהגיע הפורים נסעתי עם אותו בנקאי להתוועדות של הרבי להודות על הנס הגדול. בדרך כלל לא ישבתי על במת ההתוועדות, אולם הפעם, כשהגעתי עם היהודי הנכבד, נאלצתי לשבת מאחורי הרבי ולהיות בשורת ה"המכובדים". מעולם לא העזתי להעלות בדעתי לגשת לרבי באמצע ההתוועדות, אבל כאן היה סיפור אחר; הן זה "ביזנס של הרבי" ולא היה מקום לערב את רגשותיי האנכיים.
באמצע ההתוועדות, בין השיחות, ניגשתי עם אותו יהודי לרבי ואמרתי: "לחיים רבי, זה הנס הגדול שהבטחת!"
הרבי חייך, הביט בגביר ובירכו: "שיהיה לך חיים רגועים"…
הייתי המום ומופתע. שאלתי את עצמי, האם זו ברכה שמברכים יהודי שהולך לתרום 18 מיליון דולר? הבנתי שמשהו קורה פה.
למחרת ההתוועדות התקשרתי לאותו בנקאי על–מנת לברר שהכול כשורה. הוא בדיוק לא היה במשרד, והמזכירה שלו הייתה על הקו.
"שלום, מדבר שלמה קונין, רציתי לברר מה מתקדם עם התרומה של ה–18 מיליון דולר".
דממה מעבר לקו.
"הלו! זה שלמה קונין. מה קורה עם התרומה?"
ואז אני שומע מעבר לקו את המזכירה: "תרומה? זו הלוואה! עם ערֵבים וכל המסתעף…"
השפורפרת נשמטה מידי. הרגשתי סחרחורת.
בעיני רוחי ראיתי שוב את בעלי החובות מאיצים בי לשלם, הבנקים מעקלים רכוש ובתוך ליבי פרצתי בזעקה: 'רבי! כבר אין לי יותר כוחות. אני מאמין ובוטח בך, אבל כמה אני עוד יכול?!'
אותו בנקאי כנראה לא ידע על השיחה שקיימתי עם המזכירה שלו, ולמחרת הגיע כרגיל למשרדי. אני הייתי כבר מוכן והבהרתי לו שהרבי הבטיח לי נס וחשבתי שהוא–הוא הנס, אבל כנראה שהקב"ה רוצה לנסות אותי עוד האם אני אאמין בו.
הוא נבהל קצת לשמוע על הדמיונות שלי, וניסה להסביר לי שהוא רוצה רק לטובתי, אבל אני כבר לא הייתי מעוניין לשמוע. אמרתי לו: "תודה רבה על הרצון הטוב, אבל הלוואות כבר לקחתי די והותר ולא ייצא מהדיבור איתך שום תועלת עבורי. לך לשלום!"
הרבי מעבר לקו בעת רצון
למחרת בבוקר קמתי לתפילת שחרית, התעטפתי בטלית ותפילין וניסיתי לנגן "שיבנה בית המקדש" מתוך אותה שמחה שליוותה אותי עד היום, אך הרגשתי שאינני מסוגל. התחלתי להגיד את המילים אך הדמעות זרמו מאליהן. שרתי ובכיתי; התפללתי ובכיתי בלי סוף. ידעתי שהרבי איתי, אך כבר לא יכולתי.
לא אשכח את ה"שיבנה בית המקדש" של אותו בוקר, "שיבנה בית המקדש" מהול ברגשות מעורבים של ייאוש ומרירות מחד, אך תקווה וביטחון מאידך.
לאחר תפילת שחרית ניגשתי לטלפון וצלצלתי לרב חודקוב. אמרתי לו: "בדרך כלל אני מאמין, בדרך כלל אני עובד בשמחה ובביטחון, בדרך כלל אני יודע שמה שהרבי מבטיח הוא מקיים, אבל…" ואז שוב הדמעות לא הניחו לי והתחלתי לבכות כמו ילד. שפכתי את ליבי ואמרתי לרב חודקוב שעד כמה שקשה לי, אני יודע שבידו של הרבי להביא לפועל את אשר הבטיח ואינני יכול לשתוק. אני מבקש ומתחנן מקירות ליבי, שהרבי ירחם עלי ויוציאני מן המצר אל המרחב.
השיחה הסתיימה.
עברה דקה ארוכה שדמתה אז לנצח, והנה הטלפון שוב צלצל.
הרב חודקוב היה מעבר לקו:
"הייתי כעת אצל הרבי והיות ובכית וזעקת כל כך – הרבי ביקש לשאול מה אתה רוצה?"
הבנתי שהרבי נמצא גם הוא על הקו וכששמעתי את הביטוי הזה, ידעתי שזו עת רצון, ואסור לבזבז אותו על דברים 'שוליים' כמו חובות כספיים…
עניתי שאני רוצה שהרבי ייקח אותנו מהגלות…
פתאום שמעתי את קולו של הרבי: "אהה, און וואס נאך ווילסטו? [= ומה עוד אתה רוצה?…]
זו הייתה הפעם היחידה שזכיתי לשמוע את קולו של הרבי מעבר לקו.
הייתי המום לרגע, אך מסגנון הדיבור הבנתי שזה ממש עת–רצון. אז הוספתי ואמרתי שאני רוצה שהרבי והרבנית יהיו בריאים…
ואז שאל אותי הרב חודקוב בפקודת הרבי האם אני מכיר את הסיפור של אלישע עם ה"כלים רקים"?
עניתי בחיוב.
"נו, איזה 'כלים ריקים' יש לך?" המשיך הרבי לשאול אותי.
ניסיתי להעלות כמה אפשרויות של גיוס כספים שהיו בידנו, אך הרבי לא הסתפק בהם. בסופו של דבר אמרתי: "יש לי שתי רגליים ואני הולך עליהם בשמחה ובביטחון גמור שהרבי ימלא את הבטחתו, ואני מצדי אעשה את כל שביכולתי למצוא את הנס".
הסיום של שיחת הטלפון הזו היה כעבור זמן מה, כאשר הייתי אצל הרבי וביקשתי ברכה שה"כלים ריקים" יהיו מלאים ויתקיים בהם גם "ושלמי את נושייך".
והרבי הוסיף אחרי את המשך הפסוק: "ואת ובנייך תחיו בנותר"!
רבש"ע, בבקשה
אל תנסה אותי יותר
כפי שאמרתי לרבי כך עשיתי. צעדתי עם שתי רגלי מתוך אמונה וביטחון שהרבי ימלא את הבטחתו. הייתי עובר מבית לבית, מדבר עם אנשים ומבקש מהם לעזור לי. היו לי הרבה סיפורים, המון 'השגחה פרטית', אך את הסכומים הגדולים שהייתי חייב – לא הצלחתי לגייס.
באחת הפעמים שיצאתי לערוך גיוס כספים, נכנסתי לבית שהיה נראה מהמכובדים שבשכונה. בעלת הבית שהכירה אותי מהעבר, ביקשה ממני לשבת. היא החלה לגולל בפני את הצרות שלה ואמרה שנמאס לה לחיות יותר והיא עומדת לשלוח יד בנפשה. ניסיתי לרומם את רוחה ולהניא אותה ממחשבותיה הרעות. שוחחתי אתה במשך כמה שעות. קיוויתי שהדברים יפעלו את פעולתם.
עבר זמן ארוך מאז שביקרתי אצלה, ואני מצידי שכחתי מכל הסיפור והמשכתי הלאה לחפש את הנס שהבטיח לי הרבי. בינתיים החובות רק הלכו וגדלו, המצב הלך ונהיה גרוע יותר.
חושך איום ונורא!
באותה תקופה, באה בתי תחי' בקשרי השידוכין והיא עמדה להינשא. היה זה ליל שישי שקדם לשבת העליה לתורה של חתני שהתקיימה בחצרות קודשנו ב–770. התכוננתי לצאת מקליפורניה לקראון הייטס, כשלפתע קיבלתי טלפון מאחד השלוחים החשובים בקליפורניה.
"הרב קונין, אם אתה לא רוצה שבעלי החובות שלנו יזרקו אבנים על החופה של בתך – תעשה לעצמך טובה ותעביר את החתונה אל מחוץ לקליפורניה"…
הייתי מופתע מחוסר אמונה שלו. מפי התפרצו המילים: "איפה האמונה שלך? איך מתאים לשליח לדבר כך? הרי אתה, בדיוק כמוני, שמעת את ההבטחה של הרבי בהתוועדות?!"
סיימתי את השיחה איתו, ובתוכי הרגשתי שנותרתי בודד במערכה. חששתי שאם המצב ימשיך כך, גם אני אתחיל לדבר כמוהו… מי יודע אם במצב כל–כך קשה תמשיך האמונה לבעור בתוכי? כמה זמן אוכל עוד לשאת את הסבל הנורא הזה?
הרגשתי שראשי כבד עלי. ראשי צנח על שתי ידי והתחלתי לבכות בבכי חסר מעצורים. עיניי היו מלאות בדמעות. עמוק–עמוק בליבי נשאתי תפילה חרישית לבורא העולמים: 'אנא, אל תנסה אותי יותר, כוחותיי הולכים ואוזלים. כמה עוד אוכל להחזיק מעמד? כמה עוד אוכל להאמין ולבטוח?'
האם בית חב"ד
זכה בירושת ענק?
למחרת נכנס אלי חתני והודיע לי שיש מישהו שעקב אחרי ההתפתחות עם אותה אישה שביקרתי אצלה חודשים ספורים קודם לכן, והוא הודיע שאותה אישה נפטרה מן העולם והשאירה שליש מרכושה לטובת מוסדות חב"ד.
הסתכלתי על חתני בעיניים עייפות ואמרתי לו בטון כעוס: "תעשה לי טובה, אין לי כוח לשמוע יותר מירושות. מספיק התנסתי בעבר עם דמיונות של אנשים, תניח לי להמשיך בעיסוקיי".
חתני הבין את המצב הנפשי שבו הייתי שרוי, והוא חזר ואמר לי: "שווער, כבר עברו כמה שנים מאז הבטחתו הקדושה של הרבי, כמעט כולם איבדו את האמונה ורק אתה היחיד שכל הזמן עודדת את כולנו; הפחת רוח חיים באמונתנו. במשך כל כך הרבה זמן דיברת בביטחון ובשמחה שמדבריו של הרבי אחור לא ישוב ריקם. ועכשיו, כאשר הנס הולך להגיע – אתה נופל בעצבות?"
דבריו דיברו אל לבי, והרגשתי שאולי הפעם מדובר במשהו רציני. במוחי החלו לנוע המחשבות במהירות. ראיתי את אותו השליח שדיבר בחוסר אמונה, ולאידך – את הבטחתו של הרבי "ואת ובנייך תחיו בנותר".
החתונה של בתי עברה בשלום ללא כל פגע, ומיד אחרי החתונה ניגשתי לטפל בירושה של אותה אשה. הגעתי אל בעלה לבדוק איך אוכל לפדות את הקרקעות שהניחה אשתו בכסף מזומן, אך הלה הסתכל עלי כעל משוגע. "השתגעת? אתה חושב שתקבל משהו מהירושה? אשתי כתבה את הצוואה כמה שעות לפני שהיא התאבדה, ועל פי החוק דבריה אינם דברים. אינך רשאי לקבל מאומה!"
הסברתי לו את המצב הקשה שבו אנו נמצאים וסיפרתי לו על ברכת הרבי, אך הוא בשלו: לא תקבל אגורה שחוקה!
ניסיתי לדבר קצת על לבו ולבסוף הסכים לפטור אותי במיליון דולר.
אמרתי לו בנחישות: אדוני, על פחות מ–18 מיליון דולר ועוד כמה מיליונים (כדי לקיים את דברי הרבי "ואת ובנייך תחיו בנותר") אינני מתפשר…
כשראה שאני רציני, התעצבן מהדרישות הגבוהות שלי והחל לצעוק עלי עד שברוב חמתו זרק אותי מהבית. מאותו יום החל לנהל מלחמה של ממש בכל ליובאוויטש בקליפורניה.
החלטנו לתבוע אותו למשפט, וזה נקבע לזמן הקרוב.
הרבי מצווה אותי לחזור למשפט
היה זה בחורף תשמ"ח.
באותה תקופה עסקתי במרץ בפרשת הספרים שאותרו ברוסיה. באותה תקופה שהיתי ברוסיה והחלטנו שלא נצא משם בלי הספרים וכתבי היד שהיו שבויים תחת השלטונות.
בעודי פועל בתוקף להצלת הספרים, קבלתי טלפון מעורך–הדין בקליפורניה שמזמין אותי דחוף. "המשפט עומד להתקיים בימים הקרובים והוא לא יכול להיפתח ללא נוכחותך".
אמרתי לו: "עם כל הכבוד והערכה למשפט, אני מרוסיה לא יוצא בלי הספרים!"
הוא התחיל לצעוק עלי שאני מזניח את כל הנושא וזה רק לרעתי, אך שום דבר לא עזר לו. אני נשארתי בשלי. אמרתי לו שמצידי הוא יכול לגשת למשפט לבד.
לא עברו כמה דקות מאז שסיימתי לדבר עם עורך–הדין, והנה אני מקבל טלפון בהול מהמזכירות. מעבר לקו היה הרב גרונר.
"יש לי הודעה חשובה בשבילך", אמר. "הרבי מבקש שתחזור מיד למשפט!"
הבנתי שאין מוצא, והשבתי שאשוב מיד אחרי שבת.
הרבי נעמד מולי והצדיע…
כאשר הגעתי בבוקר יום ראשון לשדה התעופה 'קנדי', התקשרתי מיד למזכירות להודיע שאני בניו–יורק. אמרו לי שהרבי עדיין לא ירד לתפילה. מובן שמיד תפשתי את המונית הראשונה ל–770.
לאחר שנכנסתי ל–770, הרבי ירד למטה והיה ניכר כי הוא שרוי בשמחה יוצאת מן הכלל. הייתי בהרבה רגעים במחיצת הרבי, אך שמחה כמו שהייתה אז ב–770, טרם ראיתי. הרבי התקדם בשביל הארוך שנסלל לעבר מקומו ועודד בחוזקה את השירה. לכולם הייתה אז תחושה מיוחדת שזו עת רצון. כשהרבי הגיע ממש סמוך אלי, הוא נעצר, נעמד מלא קומתו, הביט בי חזק, והצדיע כשחיוך רחב נסוך על פניו הקדושות…
גם כשהרבי הגיע למקומו, המשיך לעודד זמן ארוך ו–770 היה ממש 'על גלגלים'. הייתי אז בשנת האבלות על אימי ע"ה וניגשתי לעמוד התפילה במנגינה של תפילת יום–טוב.
לאחר התפילה נכנסתי ליחידות לחדרו הקדוש של הרבי, והיחידות הייתה יחידות של שמחת תורה…
האמונה מתממשת
מיד לאחר ה'יחידות' נסעתי לקליפורניה כדי להתחיל במשפט. המשפט כולו התנהל באופן ניסי לחלוטין, והרבי היה מעורב בכל מהלך המשפט. בחוץ עמד 'טנק מבצעים' שהדפיס מאות ספרי תניא. לא פלא ששורה ארוכה של ניסים ליוותה אותנו על כל צעד ושעל במשפט.
בדרך הטבע היינו אמורים לצאת בהפסד גדול, מכיוון שעל פי חוק בעלה אכן צדק. האשה כתבה את הצוואה בתוך הזמן שבו לא הייתה שפויה, אך בפועל ראינו נסים גלויים: הוא הביא עדים שונים ולמרבית הפלא – כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאו פסולים לעדות…
אף אחד לא יכל להאמין למה שקורה. כאשר המשפט הגיע לסיומו, פנה אלי השופט ושאל כמה מגיע לנו. סיפרתי לו את כל הסיפור והוא רצה להכריע על 20 מיליון. התקשרנו מיד לבית של הרבי – שישב אז 'שבעה' על זוגתו הרבנית חיה מושקא ע"ה – והרבי אמר שלא נסתפק ב–20 מיליון.
בסופו של דבר 'יד החסידים הייתה על העליונה'. יצאנו מבית המשפט עם 21 מיליון דולר נקיים: 18 מיליון בשביל החובות, ועוד שלשה מיליון לקיים את מה שהובטחנו "ואת ובנייך תחיו בנותר"…
נאמין, ונראה!
בימינו אלו, כאשר מחד גיסא מהדהדים דבריו הקדושים של הרבי ש"הנה הנה משיח בא", אך מאידך גיסא החושך הולך וגובר – הסיפור הזה מלמד אותנו פרק חשוב באמונה. גם כאשר עובר יום ועוד יום ונראה כביכול ששום דבר לא מתקדם, ולפעמים הצרות רק הולכות וגדלות, עד כדי כך שחושך הגלות מעלים מעיננו את אבינו רוענו – עלינו לדעת שדבר אחד מדבריו של הרבי אחור לא ישוב ריקם.
אם הבטחותיו של הרבי לאנשים פרטיים מתקיימות במילואן – על אחת כמה וכמה כאשר הרבי הבטיח לעולם כולו בנבואה ברורה, שהדברים יתממשו והוא יבוא לגאול אותנו. אלא מה? זה לוקח עוד זמן. הדבר בידינו לזרז ולהחיש את הגאולה, אך עם זאת עלינו להאמין באמונה ברורה וודאית שדברי הרבי יתקיימו!
כעת ממש, ברגעים האחרונים של הגלות, עלינו להתרומם טפח מעל הקרקע, להאמין ולבטוח בכל מילה מדברי קודשו של הרבי, והעיקר, לעשות בפועל ממש כל מה שביכולתנו להביא את בשורת הגאולה לכל העולם עד לפינה הכי נידחת.
לא נחסוך ב'כלים ריקים', ובקרוב ממש נזכה לא רק לפרוע את החובות, אלא גם 'ואת ובנייך תחיו בנותר'
